הרגע הטוב ביותר בהיסטוריה הפרטית שלי עם איקאה הגיע לפני כמה שנים, ודווקא מול הקופות המאוד-מאתגרות של שירות הלקוחות שלהם בנתניה.
הייתה שם תלונה מורכבת ומפותלת, עם היסטוריה של שיחות קטועות ודרישות-סף בלתי אפשריות, שבבסיסה עומדת (כורעת, יותר נכון) ספה ענקית, מובילים שלא משתפים פעולה, ומנטליות סקנדינבית שפוגשת סטנדרט ישראלי. היה שם גם אנדר-איוש בכוח אדם ואובר-לחות באוויר, כך שעשרים הדקות האלה תיקתקו לאט אבל רועש.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
עד כאן, חוויה די שגרתית בחנות שקצוותיה הרגשיים נעים לעתים תכופות מדי בין "אלוהים, איך שוב יצאנו עם 1,000 שקל חשבון למרות שאנחנו לא צריכים כלום?", ובין "המקום הכי טוב בעולם שוב הרגיש כמו טיול ערב על הריביירה האיטלקית".
הפעם, למרות הספה, זה נטה בבירור לצד החיובי של הסקאלה. אולי בגלל שהמזגן תוקן לבסוף, אולי בגלל שמאחוריי בתור עמדה רונית יודקביץ', ומן הידועות היא שאין תור שרונית יודקביץ' עומדת בו ושבאמת שפוי להתלונן עליו.
וכך, עשרים דקות בעלות פוטנציאל הרסני הפכו לאתגר אנושי-פסיכולוגי, כי אין הנדסה מרהיבה יותר מלעמוד *לפני* רונית יודקביץ' בתור, ובכל זאת להצליח לבהות בה בלי להיות קרינג', ואין הרכבה מהירה יותר מספה שמקבלת אותך אחרי התור הזה בדיוק.
הנדסה, הרכבה, הצלחה. שנים שלא הצלחתי למצוא מתחרה לטריו הדי-מושלם הזה, למרות שהתגלגלתי לרוב סניפי המוזה השבדית (וגם עמדתי ברוב תורי שירות הלקוחות שלהם). מי האמין שהוא יופיע פתאום כל כך קרוב למקור.
נחוץ רישום פטנט. רפידוס
"רפידוס" במתחם Y Center בנתניה, קו אווירי של 900 ומשהו מטר וקו תעבורתי של שלוש דקות מהכחול-צהוב הסקנדינבי, היא מה שקורה כשהקורונה דופקת לשני צעירים את התכניות, והם בכל זאת מתעקשים לעשות משהו יותר מעניין מלימונדת הלימונים שכולם כבר סחטו בצל המגיפה.
הצעירים הם שחר מאיר ואוהד פרג', התכניות היו טיול גדול לאמריקה אחרי הצבא, וההתעקשות הולידה מעין הכלאה טעימה של כל זה - דיינר אמריקני שהוא קצת טקס-מקס וקצת איזראלי-מקס, עם המון אנרגיה טובה, והברקה הנדסית-הרכבתית אחת ששלחה אותי ואת זרם התודעה שלי לאותו תור יודקביצ'י מיתולוגי.
התפריט קטן בקטע הכי מעודד שיש - ארבעה "נשנושים" בדמות אמפנדס-נאצ'וס-קיסר-תירס, שלוש וריאציות צ'יפס, שני קינוחים (צ'ורוס וקראק פאי) ובתווך "קראנץ' ראפ", הפטנט שעליו קמה "רפידוס" ואיתו היא תרוץ, לטוב ולרע. והיא רצה, לטוב.
מדובר, באין דרך אחרת לתאר את זה, בילד הרע והמלוכלך שנולד אחרי שבוריטו וקאסדייה שתו קצת יותר מדי והחליטו להתנסות. הבסיס הוא טורטיה גדולה, ועליה מורכבת קונסטרוקציית בנייה שדומות לה רואים בימים אלה רק בחלומותיהם של נציגי בניינים לקראת פינוי-בינוי - המון מילוי, עם שכבה דקה, פריכה ונחושה של בצק תירס, שמפרידה בין בשר עסיסי ורטוב ובין ירקות ותוספות אחרות, ומאפשרת פיצוח, תרתי משמע, של טעמים והזדמנויות.
כל זה מוכנס לטוסטר דו-צדדי, מושחם גם מלמטה וגם מלמעלה, נאטם באופן מעורר התפעלות, ונחצה כך שנוצרת פנורמה צבעונית מספיק ונאמנה מספיק למקור. יש המצאות-אוכל ישראליות שעשו הרבה יותר רעש עוד לפני שהן נכנסו לפה. זאת מוצדקת הרבה יותר, גם בגלל הרעש שהיא עושה כשהיא סוף סוף נכנסת לפה.
התחלנו, כמו שצריך וכדאי להתחיל כל פעולה בחיים, למעשה, עם נאצ'וס (37 שקלים). ערימה נאה של משולשי תירס זהובים, עם תלוליות לא פחות נאות של שמנת חמוצה וגוואקומלי, כתמים של חלפיניו וסלסה, וגם רוטב צ'דר כי מישהו הרגיש קצת סולידי מדי. עוד קפיצה פנימה ועוד אחת, וחוסל.
לגימה מרעננת מקולקציית הברדים המתוקה של המקום ("מנגוטיח", "לימונענס", רוזטה-דובדבן וגם "משימלון"), צלעות תירס עשויות היטב ומתובלות היטב, וצ'יפס חם - סטנדרטי אך גם בגירסה "ירוקה", עם אבקת עשבי תיבול שהכניסה קצת טעם ועניין - סימנו את פתיחת השלב הבא, ובעצם סיבת ההתכנסות סביב מגשי המתכת. במילים אחרות, "קלאסי אמריקה" ו"צ'יז פליז".
גירסת האמריקה של ה"קראנץ' ראפ" (טוסטדה, איולי פילדלפיה, בצל ורוד מוחמץ, עגבנייה וחסה, 50 שקלים לגירסת אסאדו מפורק, 15 שקלים נוספים עם תוספת ושתייה) סומנה ראשונה. הכריך הזוויתי היה נוח לאחיזה, והתחיל ללכלך בדיוק כשהגיוני ללכלך - עם הביס הראשון. נאמנים להבטחות, הירקות נותרו פריכים. נאמן לריור, הבשר נותר עסיסי. נאמנה לקונספט, המנה לא ירדה למגש עד שנעלמה.
ה"צ'יז פליז" (טוסטדה, מיקס צ'דר ופרמזן, שמנת חמוצה, רצועות קורנדביף, בצל ורוד מוחמץ, חסה ואיולי פילדלפיה, 64 שקלים לגירסת הבקר) המשיכה את קו האמת בפרסום. הבקר הוא למעשה תבשיל בולונז, ואותו "פליז" מבשר בפועל על "תודה ששמתם מספיק גבינה כדי שלא נצטרך לאתר אותה תוך כדי אכילה, כפי שקורה לנו לעתים קרובות מדי במקומות רבים מדי". יחד עם אותם ירקות נגיסים, עם הרוטב ועם הקורנדביף הבשרני, נוצר ביס פנורמי מעולה.
הרבה מאוד המצאות אוכל מקומיות התחילו רועש והשתתקו במהירות, ללא קשר של ממש לשקט המבורך שנופל עליך כשאתה אוכל משהו כיפי באמת. היה כאן פלאפל שעבר התעללות גיאומטרית, טוסטים שהכילו דברים שלא צריכים להיכנס אף פעם לטוסטים, וגימיקים אינספור ששילבו מזרקים, מבחנות וחלומות קולינריים אחרים שטוב היה אם היו נשארים במגירה.
רפידוס רחוקה משם, ויכולה להרשות לעצמה להביט על כל אלה מלמעלה. זה קשור גם לשחר ולאוהד, גם ליקום שצחק מול התכניות הראשוניות שלהם, וגם - ובעיקר - לדבר עצמו, שהוא רעיון אחד טוב, שהופך אוכל טעים לקצת יותר טעים. זה כל הסיפור, גם בדרום אמריקה, גם בנתניה. ועכשיו, חזרה לספה של איקאה.
"רפידוס", גיבורי ישראל 17, מתחם Y Center, נתניה