הכובשים, מסעדה הפועלת למעלה מ-14 שנה בפינת רחוב בין שוק הכרמל לכרם התימנים, היא מהמקומות שמתחשק אוטומטית לפרגן להם. זה לא בדיוק מקום שפועל מתחת לרדאר. עבור דרי הכרם והסביבה הוא נתפס כביסטרו שכונתי-ביתי, אבל אף אחד מקברניטיו לא מצא מעולם עניין בתמונה הקבוצתית הנוצצת, זו המתנהלת ברוב יח"צ בתקשורת ובשנים האחרונות גם בקרב משפיעני הרשת. זה מקום שמתרחק מכל באזז וככזה מגיעה לו לא מעט אהדה אפריורית.
לכל ביקורות האוכל של אבי אפרתי
הסיבה לביקור הפעם הייתה מתיחת הפנים שהוכרזה שם לאחרונה. אל השף שי טנא, המוביל את האוכל במקום, חברו אנשי קבוצת פר דרייר - דוד אבוקיה ואיתי שלום. בנוסף למתיחת פנים עיצובית ואווירתית, התפריט שודרג וכך גם אגף האלכוהול. יצאנו לשם לתהות על קנקנו של הכובשים לאחר עדכון הגרסה, מקווים למצוא מקום שכונתי סימפטי, שחוגג על חומרי הגלם משוק הכרמל הסמוך, בלי הרבה יומרה אבל עם כישרון, טעם טוב ומקצועיות.
מדובר במקום ותיק שגם כשנפתח ניכר בצניעותו ופשטותו. מתיחת הפנים לא שינתה אותו דרמטית והבסיסיות שבו מוחשית גם עכשיו. החלל הפנימי קטן, סגירת החורף המלבנית גדולה קצת יותר ויש גם מספר שולחנות קפה/ביסטרו פריסאיים באוויר הפתוח, שבימים אלו רלבנטיים מן הסתם מעט פחות. גם אנשי השירות אינם חלק מז'אנר המלצרים המנסים להפגין ידע קולינרי ותחכום. הפשוט-פשוט נוכח גם כאן.
בתפריט אגף סלטים גדולים יחסית, למי שמגיעים לסלט ובירה ואגף ראשונות אקלקטי שמשלב קלאסיקות מסוגת קרפצ'יו-סביצ'ה בקלאסיקות מסוג אחר כמו כבד קצוץ ושקדי עגל. האקלקטיות נוכחת גם בעמודת העיקריות. לצד ההמבורגר, השניצל ושיפודי הפרגית הבלתי נמנעים יש מיני מנות בשר ודג בהן בולטת, לפני הכול, מתינות תימחורן. למעט מנת פילה הבקר, העיקרית היקרה ביותר נעצרת ב-89 שקלים. כבר שכחנו מרף מחירים כזה. האמת שלא דמיינו שהוא בכלל אפשרי.
התחלנו עם טונה אדומה צרובה (75 שקלים), שהגיעה מאגף הסלטים ושקדי עגל בפלנצ'ה (69) מגזרת הראשונות, בנוסף ללחם קווקזי עם מטבלים (41).
קודם ללחם. הוא היה גדול יחסית. חסר לו שלא עם תמחור כזה. איכותו הייתה סבירה בלבד והמטבלים שאיתו - טחינה מימית, לימון כבוש בינוני ומטה, מטבוחה בינונית וטורשי סביר - לא משכנעים כלל וגם מעטים מדי.
די מעט פיסות דקות היו במנת הטונה האדומה הצרובה, ארבע במספר, שהיו צרובות בקארסט זרעי כוסברה. עיקר המנה היה בעצם סלט, גדול למדי, מבוסס על המון חסה, שעועית ירוקה, תפוח אדמה אפוי, פלפל קלוי וביצה קשה. זה היה בעצם סלט שהתכתב עם עולמות הניסואז. הטונה עצמה לא הייתה רעה כלל ונותרה אדומה ונאה מבפנים. שאר הרכיבים קרנו עייפות. החסות לא הרגישו רעננות במיוחד, השעועית הירוקה הייתה סתמית וכמוה גם תפוח האדמה. הרוטב, זה שאמור לעשות את ההבדל במנות מהסוג הזה, היה גס ומוגזם ומנע מהתרכובת להפוך למשהו רענן ושמח.
אין הרבה דברים משמחים יותר משקדי עגל צרובים. כל שצריך הוא לצרוב אותם נכון ולהגיש לצד תוספת מרעננת. שקדי העגל, שהגיעו במינון נדיב, סיפקו בהצלחה את הסחורה. עלי רוקט (רעננים) ותפוחי אדמה (עייפים) הגיעו לצידם. זה היה בהחלט יופי, רק חבל שבזו התחילה ונגמרה ליטרת היופי בארוחה.
המשכנו לפילה דג ים (89) וקדירת בשר (82). למקרא התפריט התפעלנו מהעובדה שמנת פילה דג ים מתומחרת ב-89 שקלים. כשהגיעה, הבנו שמדובר בפילה דניס אחד, לא גדול כלל, שיושב על ניוקי בטטה לבנה, שהוא עיקר המנה.
זה נכון ש-89 שקלים על מנת ניוקי עם פילה דג זה לא המון כסף אבל אם היינו מבינים שמדובר בעצם במנת ניוקי עם קצת דג ייתכן שלא היינו בוחרים בה. ניוקי או דג, הכישלון הקולינרי בלט בכל פרמטר. הדג נצרב קצת חזק מדי והיה קצת יבש מדי. ניוקי הבטטה היו חובבניים ממש וקרנו ביתיות מהסוג חסר הכישרון והניסיון ההוא. כזה היה גם רוטב החמאה הלימוני, שהעמיק במימד מצער נוסף את תחושת החובבנות.
קדירת הבשר, ביין וירקות שורש לצד פירה, לא לקחה את האירוע לשום מקום גבוה או סתם סביר יותר. נתחי הבשר לא התרככו דיים והייתה בהם מידה של צמיגיות מצערת. נוזלי התבשיל שהגיעו עמם נעדרו את מגע העומק של קדירה במיטבה והפירה לא עשה שום דבר טוב. אם פילה הדג ברוטב החמאה הלימונית הזכיר ביתיות חובבנית, קדירת הבשר עוררה אסוציאציית למסעדת פועלים מהסוג המאוד לא טוב.
לא כך דמיינו שייראה האוכל כשהתיישבנו ועלעלנו בתפריט הסימפטי. למעט שקדי העגל, שהיו חומר גלם שטופל בלא שיפריעו לו, שאר האוכל חשף מטבח כושל לגמרי. הטירמיסו (40) שחלקנו לקינוח אולי לא היה כושל כמו הדג או הקדירה אבל גם לא איכותי. הוא הזכיר יותר מכל מנות ניינטיז במסעדות תל אביביות.
באנו בטוב ורצינו, באמת שרצינו, לפרגן לביסטרו מקומי, שכונתי וצנוע, שקיווינו שיש בו גם אי אלו איכויות. כמה רצינו לספר שסוף סוף מצאנו את המקום ההוא, שאנחנו מחפשים בנרות, והוא ממש כאן, לא בדיוק מתחת לרדאר כאמור אבל גם ללא אור זרקורים בוהק.
אלא שמה שמצאנו בהכובשים זה מטבח מרושל, מיושן, נטול חן עם יותר מדי אוכל שרוב הזמן יורד אל הרבה מתחת לבינוני, בואך גרוע.
376 השקלים שהשארנו על האוכל, לפני שתייה ושירות (560 כולל), לא מייצגים הזמנה טיפוסית פה. הזמנו כנראה יותר ממה ששולחן זוגי ממוצע משאיר שם, בעיקר כדי לדגום מספיק, לטובת רשימה זו. אלא שהעובדה שלא יקר במקום לא הופכת אותו לטוב.
בעידן שבו מסעדות הופכות גנריות לעייפה ומאבדות ממדי אופי, צריך לחפש בנרות מקומות צנועים, אישיים וטובים. הכובשים אמור ומתיימר להיות שם, רק שקולינרית, כרגע לפחות, הוא לא ניחן באף אחת מהמעלות הטובות של מסעדות מהסוג הזה. לא נחזור.
"הכובשים", הכובשים 48, תל אביב, 03-5108555