אם אין לך משפחה או חברים, חג ההודיה הוא אחד הערבים הכי שקטים ומדכאים בארצות הברית. בחוף המזרחי גם מדובר בדרך כלל ביום חמישי קר, לעתים קרובות מושלג - והכול סגור. האמריקנים לא מבצעים סגירה כללית של בתי עסק כמעט אף פעם, להוציא שני ימים בשנה. וכך, אם אתה מחפש משהו לאכול באותו ערב, אתה מוצא את עצמך בדרך כלל במזללה אסיאתית, שכל סטודנט בודד שמסיים את הארוחה בה מקנח בברכה המוכרת היטב למארחים: "See You In Christmas".
לכל הטורים של רוזי הטועם
בישראל אנחנו רגילים. יש כאן לא מעט ימים כאלה שבהם הכול סגור, אבל אפילו פה מתעלים במיוחד שניים מהם - ערב ראש השנה וערב פסח (יום הכיפורים לא נחשב, הוא חריג מכל בחינה). זו לא החלוקה הרגילה בין מקומות שומרי כשרות וכאלה שלא כמו בכל סופשבוע שגרתי, אלא עניין של כדאיות כלכלית. בעלי העסקים יודעים שגם החילוניים הגמורים ביותר לא יגיעו הפעם, משום שהם נאלצים לעמוד בפקקים בדרך למפגש מעיק עם המשפחה המורחבת.
אז זהו, שאנחנו לא בעד מפגשים מעיקים, ו"אנחנו" כולל את זוגתי וההורים שלי, אנשים שמאסו בטקסיות מטופשת, בנשיקות משפחתיות מעושות, בספירה עצבנית לאחור ובפרידה חפוזה שמטרתה לנצח את הפקקים. אז עשינו מה שכל אדם בר דעת צריך לעשות בערב כזה - התיישבנו במסעדת "אבו סעיד" בהרצליה.
אבו סעיד, ששמה הרשמי הוא "אבו אלסעיד" אבל מוכרת יותר כך, היא מסעדת על האש הפועלת בגלגולה הנוכחי כבר 15 שנה במרכז הרצליה. היא הוקמה מחדש ב-2008, שני עשורים לאחר מותו של אבו סעיד המקורי, שהפך בשנות ה-80 את המקום למוסד. בתקופת הקורונה, כמו בתי עסק רבים, העתיד היה תלוי על בלימה אבל הוא התאושש וממשיך לפעול בעוז.
לא הייתי פה מעולם, אבל גם המקום הזה, כמו רבים וטובים אחרים, נראה כמו מסעדת בשרים גנרית מהאייטיז בקומפלקס הישן ונטול החן של מרכז אמירים, שבפני עצמו נלכד באותו עשור ולא ישתחרר ממנו לעולם. להוציא שולחן אחד לידנו, היה ריק. "בעוד חצי שעה יהיה מפוצץ פה, תראה", אמר אבא שלי ואני ידעתי שכעת המשימה שלי תהיה לראות אם הוא צודק או מקים עולם עם מציאות חלופית.
תחילה הגיעו הסלטים, 30 שקל לסועד שמזמין מנה עיקרית ו-40 לסועד שמסתפק בהם. בגדול, ב-40 שקל בלבד תוכלו להגיע ולהתפוצץ, במיוחד בזכות כדורי הפלאפל שמספקים גם הם טעם של פעם בקטע טוב וצלחת הפול הנפלאה לצד לאפות מהבילות.
התשלום העצמאי לסלטים תמיד היה קיים במסעדות הללו, אבל תשלום נוסף, ועוד 30 שקל, למי שמזמין עיקרית? את זה אני מתקשה לעכל. הרי הדיל של "סלטים חופשי" תמיד היה ועודנו קיים במזללות מזרחיות, אז מה קרה פה? שיטת ה"לואו קוסט" פשטה מזמן אצל כולם (היום יש שווארמיות שגובות מחיר נפרד על תוספת צ'יפס. על המבורגריות אני כבר לא מדבר), אבל זה קצת קיצוני לטעמי.
כך או אחרת, היה טעים, מה שקשה להגיד על צלחת החלומי (25 שקלים) שהזמנתי בנפרד. הגבינה הייתה מלוחה בקטע אחר, כאילו טבלה בזה הרגע בעין בוקק. אני אחד מאלה שמוסיפים מלח למנה לפני שהם טועמים אותה, אבל פה מדובר במקרה ממש מוגזם. את הצלחת הזאת החזרתי.
עברנו לעיקריות. המלצר החביב הסביר לנו על מספר מנות ואז אמר "יש גם גפילטע פיש". צחקנו מכל כך הרבה סיבות. הזמנו לשולחן מכל טוב - שני שיפודי כבד (80 שקל), מנת מיקס (קבב, פרגית וצלע, 110 שקל) ושני שיפודי פרגית (75 שקל). כל זאת, לצד צלחת צ'יפס ומג'דרה שהוגשו כתוספת.
האמת? הכול היה טעים, כל סוג בשר באשר הוא. הפרגיות היו עשויות בדיוק מדהים, הקבב העניק חיוך של אושר והכבד? אכלתי מאות שיפודים עם כבד בחיי, זהו הבשר האהוב עלי ועל הקרדיולוג העתידי שלי, ואני יכול לקבוע שזו אחת המנות המצוינות שזכיתי לחוות - נימוחה באופן מושלם, עם מידת עשייה מדויקת במיוחד ובניגוד לחלומי גם מומלחת היטב. הגיע שלב שבו התפוצצתי, אבל המשכתי לאכול, לא ויתרתי על אף פירור.
בלי שביקשנו, מיד לאחר הארוחה נחו על שולחננו ספלוני קפה קטנטנים כמיטב המסורת, ולצידם הפתעה - צלוחית עם בקלאווה ושתי צלחות מלבי און דה האוס. בהחלט ממתיק, תרתי משמע, את גלולת ה-30 שקל על הסלטים. כדי להשלים את סצנת האייטיז הזמנתי קרם בוואריה (15 שקל), שהרגיש סינתטי אך טעים, כמו כל קרם בוואריה באשר הוא.
אז כמ"א יצא?
לזכות אבו סעיד נזקפות לא מעט נקודות במדד כמ"א (כמות-מחיר-איכות, מ-1 עד 10). השירות נדיב, הכמויות גדולות, האוכל ברובו טעים והאווירה מעוררת ערגה לשירים של זוהר ארגוב ודודו זכאי.
מבחינת החוויה, הציון גבוה מאוד אבל המחיר קצת מקלקל. אם נזקק את הבילוי לישיבה של אורח בודד, אדם שמגיע לאכול שני שיפודים עם סלטים, שתייה וקינוח יגיע ל-120-130 שקל. אפילו ברמות המחירים של היום זה יותר מדי. הציון יכול היה להיות גבוה יותר, אבל הוא מתייצב על 8.
יצאנו. המקום עדיין היה ריק והבנתי ש"מלא עד אפס מקום" היה פשוט פנטזיה של אבא שלי, אם כי על בסיס ניסיונו בארוחות במועדים כאלה זו לא הייתה תחזית מופרכת. בדרך חזרה תהיתי כמה נחמד היה אם כל ארוחת חג הייתה כוללת בבסיסה שיפודים. בעצם, כל ארוחה בעולם. או במילים אחרות - "See You In Leyl Haseder"
אבו סעיד, בן גוריון 82 הרצליה