לפני מספר שבועות עלו המחשבות. "אנחנו צריכים ספות חדשות", היא אמרה. הכנסתי את המשימה ליומן וננעלתי עליה. צריך ספות חדשות? בהחלט! ולאן הולכים כדי לקנות ספות חדשות? בהתחשב בהתנסות רעה בעבר ברחוב הרצל בתל אביב, ביטלתי את האפשרות על הסף. אמצא מקום אחר עם חווית קנייה קצת יותר טובה. דבר אחד ידענו: בדיזיין סנטר יקר. לא נגיע לדיזיין סנטר.
לכל הטורים של רוזי הטועם
ברור שהלכנו לדיזיין סנטר.
זה היה ביום שישי. הקומפלקס משדר יוקרה והמחירים בהתאם. כן, פה ושם יש דברים שנראים הגיוניים, אבל אם אתה רוצה ספה שתחזיק מעמד בימינו, אתה צריך להשכיב לא מעט כסף. יצאנו משם והמשכנו להסובב בלח"י, הרחוב המרכזי. בדרך נתקלנו במזנון שנקרא "ביס בלח"י". הוא היה סגור, בשישי בצהריים אין קליינטורה פוטנציאלית שם. יצאנו בלי ספה, אבל סימנתי את המקום. אף על פי שהוא לא בדיוק נראה כפנינה הקולינרית המבטיחה של השנה, משהו בו רמז לי "תחזור".
מה כל כך פיתה אותי ב"ביס בלח"י"? כנראה זו העובדה שזהו המזנון הכי "סטרילי" שנתקלתי בו אי פעם. לא מבחינת ניקיון בהכרח, אלא בשל העובדה שהוא כמו אי נוצץ במרכזו של אזור מסחר המורכב ממבני קובייה ענקיים שמכילים בתוכם פריטי ריהוט.
התנועה לבני ברק בצהרי יום חול הייתה, כצפוי, בלתי נסבלת, אך הגעתי בזמן סביר, איכשהו. אין יותר בגוש דן זמנים בטוחים לנסיעה חלקה. איני יודע אם להגדיר זאת כהפתעה או לא, אחרי כל הסבל חנייה דווקא הייתה בשפע, ממש מול המקום. בלי מאמץ, בלי סיבובים מיותרים, פשוט הגעתי וחניתי. הבוטקה של ביס בלח"י, ככל דוכן באשר הוא, הרבה יותר מחויך כשהוא פתוח.
הניקיון המטאפורי שאותו ציינתי קודם קיבל לשמחתי גם ביטוי מעשי. המקום אכן משדר ביטחון לאכול בו וזה אף פעם לא מובן מאליו. הצצתי בתפריט. כמזנון שנפתח לשעות ספורות במהלך היום, יש לו מגוון מצומצם לבוקר שכולל סביח, חביתה, שקשוקה, טונה וסלטים, ומגוון מעט רחב יותר לארוחת הצהריים.
אני הגעתי באחת, שעה קלאסית לטחון בשר (אם תשאלו אותי, כל שעה היא קלאסית לטחינת בשר, אבל לא באמת שאלתם אותי). המבחר לא היה מרשים במיוחד. החלטתי להיות מקורי וללכת על נקניקיות מרגז בבגט (36 שקלים) ולקחתי למור, חברי לעבודה ושותפי ללא מעט ארוחות, שניצל בבגט (38 שקלים).
התיישבתי. לא היה עמוס מדי. קהל הסועדים היה מגוון, צעיר ברובו, ונראה שהורכב, כצפוי, מהעובדים בסביבה. השולחנות היו נקיים, ואם אני חוזר לניקיון בכל פעם מחדש זה לא מקרי - נראה שבאמת מקפידים שם. הבגט היה טרי ולא רע, אם כי לא מהטובים ביותר שאכלתי. אשר לנקניקיות, הן היו מעט חרוכות, ולמרות החיבה שלי לבשר שרוף נראה שאפשר היה להוציאן מעט לפני כן.
ומה לגבי השניצל? הנה חוות הדעת המתומצתת של מור: "קשה לפספס עם שניצל בבגט. כשהוא טרי והשניצל מוכן במקום, זה מתכון מנצח. אז כן, היה נחמד, אבל לא מעבר לזה. רגיל, סביר, בלי איזה טוויסט מעניין ובטח לא מנה שאזכור. למעשה כשסיימתי לאכול כבר שכחתי ממנה". נשמע שהוא תיאר במדויק גם את המנה שלי.
אז כמ"א יצא?
מדד כמ"א (כמות-מחיר-איכות, מ-1 עד 10) מאפשר להעניק ל"ביס בלח"י" ניקוד לפי שלושת הפרמטרים הללו, אבל תמיד יש יותר. המקום זוכה לנקודת בונוס בכל הקשור לניקיון ולאווירה - סביבה נוחה, נעימה, רווית חנייה, רחוקה מהצפיפות המפויחת שמאפיינת את אזור קניון איילון הממוקם בערך חצי ק"מ משם.
חצי נקודה נוספת ניתנת לו על המחיר - מנת בשר בבגט עולה לפחות 45 שקלים במרכזי הערים, וזו אחת הפחות יקרות שתמצאו. גם הכמות טובה - לא גדולה מדי אבל סוגרת פינה.
אלא שליבת העניין היא אוכל, וכאן אנחנו לא יכולים להגיד שנפלנו מהכיסא. אלה מנות סתמיות שמשרתות לחלוטין את הנראטיב של "הגעתי למקום הזה כדי לבדוק ספות, הייתי רעב, אין לי כוח לוולט, מה יש פה? טוב, נו". בקיצור, ברירת מחדל של מי שנקלע לסביבה או לעובדים. אחרי הפקטורים זה עדיין לא הספיק ליותר מ-7.
ולמקרה שתהיתם - לא, עדיין לא מצאנו ספות ראויות במחיר סביר.
ביס בלח"י, לח"י 10, בני ברק