ב-18 באוגוסט, צהרי יום שישי, עברתי כהרגלי כמעט בכל יום ברחוב ז'בוטינסקי ברמת גן. אף על פי שהחדשות בישרו על פתיחתה של הרכבת הקלה, לא היה זה מחזה שגרתי לראות לפתע אנשים יורדים ועולים במדרגות הנעות של הפיל הלבן הזה, שחיכה כל כך הרבה שנים עד שקרם עור וגידים. זה היה מחזה כמעט סוריאליסטי - רכבת? כאן, במקום שבו ביליתי את מיטב שנותיי כנער?
לכל הטורים של רוזי הטועם
זה היה מבלבל, אבל לא הנחתי למוחי להיכנע למציאות המוזרה והרשיתי לו לעבור לעולם האסוציאציות היחיד שהוא מכיר - מחוזות האוכל. הרי מה מתחבר לרכבת תחתית יותר מקיוסקים ודוכני רחוב עלומים, ממסעות לגילוי פיצריה נסתרת ועד היתקלות מקרית בסנדוויצ'יה קטנטנה ולא מוכרת?
בראש שלי זו המשוואה הברורה מאליה, אבל עד מהרה חדרה אליו המחשבה המדכאת שאני מכיר את המקום הזה כמו את בבת עיני. יש בו מזללות טובות יותר ופחות, אבל אי אפשר להפתיע אותי. ייקח זמן עד שתקום פה ריביירה של ג'אנק לנשמה.
ובכן, זה קרה מהר משחשבתי, שכן בעודי מהרהר התברר שכבר יש את האחת שתיקח אותי למחוז חפצי - "פאבלה" בצומת ז'בוטינסקי-ביאליק הידועה בפני הילידים בשם "רמה".
מה שיותר מביך הוא שמקור ההשראה של אותו דוכן קם בכלל במקום מגוריי הנוכחי, גבעתיים, ואף על פי כן מעולם לא פקדתי אותו. הרגשתי מרומה כפול שניים. אני, מדריך אוכל דה-לה-שמאטע בעיני עצמו, לא מזהה תזוזות טקטוניות בשני המגרשים הביתיים שלי. אוי לבושה.
פאבלה, כפי שניתן להסיק משמה, היא מקום קטן המגיש אוכל "דרום אמריקאי" - מטורטיות, דרך פרנה ועד מנות קונבנציונליות בצלחת. בעיתוי מושלם ולא מקרי הסניף החדש נפתח 200 מטר מהקו האדום אך מעט לפני שנחנך. על פניו, הימור מושכל - אחרי הכול, עוד לפני תוספת הכוח התחבורתית הצומת הזה היה הומה אדם וממוקד, עם קניון ומסחר לרוב. זה לא המרכז הכי אסתטי בעולם, אבל הוא מאוד פונקציונלי.
שלט גדול האיר את עיניי: טורטייה ב-30 שקל מראשון עד חמישי בין 12:00 ל-20:00. הכצעקתה? הייתכן שבישראל שלנו בשר בפיתה מגולגלת יעלה סכום כזה?
עוד בטרם ההזמנה עליתי על הטריק - על פי התפריט, מנה עסקית, טורטייה עם תוספת ושתייה, עולה 57 שקלים. אני הזמנתי טורטייה אנטריקוט (30 שקל) ותוספת של צ'יפס עם כדורי פירה (24 שקל), סך הכול 54 שקלים. תמורת שלושה שקלים נוספים הייתי מקבל גם שתייה אבל ויתרתי, יותר מדי מוגז ליום אחד.
להסבר על קומבינת המחירים הזאת ומשמעותה עוד נגיע, אבל זה הזמן לדבר על האוכל. המנה הוגשה אחרי זמן לא רב, טורטייה ממוצעת אפויה היטב עם בשר שניכר כי הוא טרי, מתובל בבצל ובלא מעט פלפל. באופן מפתיע, לאחר שתוך כדי אכילה חשתי היטב בעקצוצים, כשסיימתי את המנה לא נותר זכר לחריפות. קשה לי להסביר מדוע זה קרה, אני רק יודע שזו הייתה מנה טעימה מאוד. הצ'יפס וכדורי הפירה היו, ובכן, צ'יפס וכדורי פירה, לא לפה ולא לשם. בסך הכול זו הייתה אחלה ארוחה בפחות ממחיר של לאפה.
לאשתי לקחתי סלט חזה עוף (58 שקלים). הוא שפע בסוגי ירקות שהיו חתוכים דק-דק. העוף עצמו הוקפץ ברוטב חריף מדי לטעמה, אבל הוא היה טעים, משום שאלה לא היו הנתחים היבשים שנוטים לקבל במנות מהסוג הזה.
להוציא את הפלפל, הסלט היה מתובל היטב, והרטבים הוסיפו טעם שסייע לו לשמור על עסיסיות. טעמתי מהפרנה שהוגשה לצדו. "קח ביס קטן, זה טעים מדי", היא אמרה. זה באמת היה טעים. והביס שלקחתי באמת היה קטן.
אז כמ"א יצא?
מדד כמ"א (כמות-מחיר-איכות, מ-1 עד 10) טריקי כדרכו. נתחיל בכמות ובאיכות - הן היו טובות מאוד, אין טענות בגזרה. כעת נעבור למחיר. כאמור, ניתן בהחלט לראות ב"מבצע שאינו מבצע" עקיצה, אבל יש פה אלמנט שראוי לציון, כי המקום אכן מאפשר לקחת מנה ב-30 שקל.
בדקתי את האופציה בשלוש מזללות אחרות באזורים שונים בגוש דן שמגישות תפריט דומה. בשתיים מהן טורטייה ללא ארוחה עלתה 45 שקל, באחת 38 שקל. איך שלא תהפכו את זה, "פאבלה" יוצאת מנצחת. ציון 9.
זו הייתה חוויה מאוד חיובית. כעת נותר רק לקוות שיקומו מקומות חדשים נוספים. אז, רק אז, נוכל לספר שבאמת יש לנו רכבת קלה בגוש דן.
פאבלה, ביאליק 77, רמת גן