בלי יותר מידי מאמץ

עכשיו כשאנחנו מכירים כבר איזו תקופה, חשבנו שהגיע הזמן שנצא מהארון: אנחנו רבע אשכנזים. כן, כן, שלושה רבעים מעדות המזרח, אבל כמו שתמיד הגדרנו את זה, התפלק לנו גם סבא אחד אשכנזי. שלא תבינו לא נכון. אנחנו אוהבים את סבא שרגא, זכרונו, אבל במחוזות בהם גדלנו, כשהייתה נכנסת לנו לאוצר המלים איזו אמירה ביידיש זה היה, אפעס, קצת מוזר. כל יום שישי, סבא שרגא היה לוקח מגבת קטנה, ומודיע לסבתא, שהוא הולך לשו?ויץ. אחרי איזה שעתיים הוא היה חוזר, כולו בריח של ולווטה וטאלק, מוכן לשבת.

אף פעם לא הצלחנו להבין לאן בדיוק הוא הולך. להשוויץ? להשוויץ למי? ובאופן כללי, סבא שלנו היה אדם כל כך צנוע שממש לא הסתדר לנו שדחוף לו להשוויץ לפני שבת. רק כשגדלנו קצת, וסבא לקח גם אותנו, הבנו שהוא התכוון לסאונה, ושככה קוראים לזה ביידיש. הוא הסביר לנו גם שהמשמעות של המילה הזאת, שוויץ היא זעה, כמו המילה באנגלית סווט, כי בסאונה מזיעים. ואנשים שהם שוויצרים זה אנשים שמתאמצים יותר מדי לעשות דאווינים ורואים עליהם את הזיעה ואת המאמץ. היה מלומד כזה סבא שרגא. נזכרנו בו, כי היינו השבוע במסעדה שמרגישים שהם לא מתאמצים, הם לא משוויצים ביכולות, הם לא עושים אקרובטיקה קולינרית ובכל זאת מצליחים להיות אורגינלים, נינוחים, והאוכל שלהם בעיקר, מאוד טעים. כל זה בלי לנסות להיות אופנתי וייחודי כמו כולם.

כבר כשנכנסים למסעדת תהל, העיצוב והאווירה עושים נחת. יש, להבדיל, מקומות אופנתיים בתל אביב, שהעיצוב המושקע והמתוחכם והכל כך מתאמץ, עושה עליך רושם גדול, אבל אתה גם יודע שברגע שהאדריכל והקבלן קיבלו את הצ'ק האחרון התחילה גם הספירה לאחור לקראת השיפוץ הבא. או המיתוג הבא. או החלפת הקונספט. כי ככל שאתה יותר אופנתי ועכשווי, ככה אתה גם יוצא מהאופנה מאוד יותר.
תהל, כבר כמה שנים טובות, מתבגרת בנחת, והתחושה שלנו הייתה שכל שפשוף בדלפק העץ רק עושה לה טוב.

גם באוכל הסתבר לנו שאפשר לעשות אוכל מעולה בלי ליישר קו עם מה שמקובל ואופנתי. בימינו, נדיר למשל למצוא מסעדה שלא מגישה קבבוני טלה. כאילו זה איזה החלטה ממשלתית. גם השמנת הולכת ונעלמת מרוב המקומות שמחשיבים את עצמם, בעקבות הטרנד הניו אייג'י בריאותי. ובכלל, באופן מאוד משונה יש המון מסעדות עם שפים מוכשרים ויצירתיים, שעושים אוכל שנורא דומה לשאר השפים המוכשרים והיצירתיים.

זהו. אחרי שהתפייטנו כדבעי, אולי כדאי להגיד כמה מלים על האוכל של תהל. התפריט מחולק למנות ראשונות, טאפסים, ומנות עיקריות. העניין הוא שרבות מן המנות הראשונות והטאפסים חוזרים על עצמם בעיקריות, כשההבדל העיקרי הוא הגודל.

פתחנו עם נתחוני סינטה. אלה היו קוביות נקיות ויפות של בשר משובח, ועטופות רוטב רענן ומלא טעמים של בלסמי. בין לבין הסתובבו בצלחת גם פטריות שמפיניון צלויות ועגבניות שרי. על הכול ריחפה עננת פרמז'ן שנתנה לכל העניין טאץ' קל של שחיתות, אבל בקטע טוב. איזה כיף של מנה.

אכלנו גם שרימפס דיאבולו. אלה היו טריים ומתפצחים ושחו בשלולית אדמונית של רוטב שמנת ואשכולית אדומה עם נגיעה של פסטיס (בן דוד של האראק והאוזו). כמו שכתבנו בתחילת דברינו, כבר כמעט לא רואים שמנת בתפריטים של מסעדות טובות, כי הטרנד הוא מאוד שמן זית ועשבי תיבול. ופתאום נוחתים לך על השולחן שרימפסים ברוטב שמנת ואתה פשוט מרגיש שפגשת את חברה שלך מהצבא, שבדיוק נפרדה מחבר שלה.

המנה הראשונה שהכי עשתה לנו את זה הייתה קרוקטים של גבינת עזים בקרם פלפלים ובשר סרטנים. קרוקטים הם מאוד שכיחים במטבח הספרדי וזו מין הכלאה בין פלאפל לניוקי, כלומר מין תערובת שמטוגנת בשמן עמוק. במקרה הזה השילוב בין גבינת העזים, לבשר הסרטנים, לרוטב השמנמן היה מאוד נעים. ועל טיגון עמוק אתם יודעים מה דעתנו. (אנחנו בעד).

דווקא בעיקריות היה פחות מוצלח. סטייק האנטריקוט היה עשוי נכון, כפי שביקשנו וכל זה, אבל הבשר לא היה טוב מספיק, וכשזה קורה עם אנטריקוט זה אומר שחלק מהסטייק נשאר בצלחת. גם קציצות הפראסה היו סבירות ולא יותר. כדי להכין קציצות שיעמדו בסטנדרט של כל המנות הנפלאות האחרות צריך לקרות איזה קסם קוסמי וזה לא קרה. קציצות, אתם יודעים.

בקינוחים היה אחד שעשה לנו דמעות ואחד שהיה בסדר. הדמעות הגיעו מסופלה השוקולד. הוא הוגש בתוך ספל של קפוצ'ינו והוכן במקום בסבלנות (חיכינו רבע שעה). האווריריות מצד אחד והעושר מצד שני היו כמו חולצת רשת עם הדפס של גאידמק. או משהו. גלידת התמרים והוויסקי עם עוגיות החלבה הייתה סבירה, הכול היה בסדר אבל לא המריא. בהחלט ייתכן שמדובר במקרה של ציפיות גבוהות מדי, ובסוף מדובר בעוגיה, ועוד אחת ובאמצע כדור גלידה.

לסיכום חברים היה יופי טופי. בלי תחושה של מאמץ, ובלי להתחכם יותר מדי, הרגשנו שבתהל שלפו לנו מהשרוול חוויה מאוד מיוחדת ומאוד טעימה.

"תהל" נחלת בנימין 30, תל אביבטלפון: 057-6605151פקס: 03-5165413