לא הכל נוצץ

הפלאפון חוטף את הפצצה היומית שלו. אני מסנן לעברו קללה עסיסית וישר עוטה על פני ארשת דיכאון תהומית. למה? למה עוד פעם שבע בבוקר? רק לפני רגע עוד ישבתי ב"שופטים" על גינס וגולדסטאר ובימים קצת יותר קשים גם על פלטת מטוגנים.
אני זוכר בחיוך כל כך גדול איך נכנסתי למיטה ב03:00 בלילה והכבד שלי – אחד מחבריי הטובים ביותר – שידר למוח את אותה שמחה שרק הוא מסוגל להנפיק.

טיול עם הכלב. בלי להרגיש כבר עברה שעה. האספרסו הקצר לא מצליח להדוף אפילו במעט את התוגה הכבדה ואז בצעד נבון מחליט לשתות אחד כפול. רק לביטחון. בדיקת ניקיון במטבחים. עוד שנייה מגיע ספק הירקות וביחד עם הקניין מתלבטים מי יהיה היום השוטר הרע ומי הטוב. בסוף כמובן שנינו הרעים ועוד לפני שהירקות נוחתים על המשקל ספק הירקות נרטב ממטר הצרחות, "למה העגבניות לא בשלות?, והן בכלל לא תמר, ואיפה השרי הצהוב ולמה כל המסעדות מקבלות ליים ורק אני נדפק עם לימונים רגילים ומה אתה מקשקש שאין שו?מר אם רק הבוקר עוד היה בשוק. ואם עוד פעם אחת אתה שולח לי כאלו חצילים אני ישר עובר לספק אחר". וכמו כל שף טוב אתה מתבל את מבול הברכות במילים שהמקלדת לא סובלת אלא אם כן זה אתר אינטרנט ביזארי בשוודיה.

כל טבח קיבל את המשימות היומיות שלו: לקלף עגבניות, לחלוט אספרגוס, להכין גווקמולי, לפלט את הלוקוס, לנקות צלעות טלה, להכין מרינדה לשיפודי הפרגית, לנקות ליצ'י, לשטוף ולברור את כל העלים, להפריד כוסברה עלה עלה, לקצוץ צ'ילי ירוק חריף, לשרוף חצילים על המנגל, למלא עלי גפן, לרוקן בצלים סגולים לקראת מילוי, להכין ראגו חיטה ותבשיל מנגולד ומרק חמציץ וקציפת ג'ינג'ר וטפנד זיתים ועוד ועוד והרשימה לא נגמרת.

סמס מהמשרד מבשר שכמות האנשים בחתונה הערב עולה ב 25%. צרחה לאוויר ורשימת המשימות מתארכת. פלאפון מהמארחת של המסעדה מעדכן אותנו ב-70 הזמנות לצהריים. "וזה רק בין 13:00-14:00. "אני כבר אעביר לך מספר סופי". ניתוק.

טבחי הפס במסעדה מקללים את היום שנולדו. עוד ספיישל חדש במנות הראשונות, שניים בעיקריות. האנטרקוט לא מיושן מספיק ובלי לשים לב השעה כבר 11:00 והדגים עוד לא הגיעו. "אתה רוצה להרוג אותי? עוד שנייה יש 100 איש במסעדה ואין לי דגים...אל תספר לי על פקקים ואל תזיין לי את המוח, רוצה דגים רוצה פארידה, לוקוס וסלמון (אפשר לשיר בלחן של 'רוצה בנות'...).

הסרוויס מתחיל. שולחן 5, שני זוגות, פעמיים לוקוס, אחד שרימפס ביוגורט אחד סלט ירוק עם אגוזים בצד ובלי רוטב בכלל. שולחן 62א - שישה אנשים, ספיישל צמחוני בראשונות, קרפצ'יו טלה עם כמון, טורטליני דלעת, קלמארי ממולאים וזו רק ההתחלה.

ריח המנגל מתערבב עם חום התנור ולהבות הגז. מלצרית הפילה מנה. צרחה באוויר. התנור שונא אותי. הכל אישי. המנייאק הפסיק לעבוד. הסלמנדרה נכנסת לפעולה. הטכנאי יגיע רק אחרי הסרוויס. לקוח החזיר סטייק " הוא אומר שהוא מדמם מדי", ממלמלת המלצרית. "אז שלא יזמין רייר פעם הבאה" מסנן ושם את הנתח על הגריל לעוד שתי דקות.

הקינוחים יצאו, התנור עדיין מת, אתה סחוט והגריל-מן עוד פעם שרף את היד, האחראי על garde manger (פס מנות ראשונות קרות) חתך את האצבע בזמן ההכנות למיז ( mise en placeההכנות לסרוויס). סך הכל עבר בשלום ובהצלחה יתרה. ניקיונות מסיביים. מתחילים את ההכנות לחתונה בערב. אספרסו כפול. גולדסטאר. וקדימה עוד מעט עוד סרוויס.

המנדף לא מתפקד כמו שצריך. אפשר למות מהעשן. שוטף הכלים התייאש וחתך הביתה. עוד שעה החופה. הזוג מגיע. מגיעה להם ארוחת 3 מנות, להם ולהורים. איך אפשר בכלל לאכול לפני החופה? הכוס נשברה. סרוויס מתחיל. אנטרקוטים למזנון, ריזוטו פטריות, פירה שורשים לבנים, פסטו לאנטיפסטי, לא לשכוח לחמים ישר מהתנור. אין ויניגרט במזנון, רעש במטבח. עכשיו דממה. הכל הופך להיות מכני, רובוטריקים בפעולה. עוד שעה וזה נגמר.

בקינוחים החיים תמיד קלים יותר. הדי-ג'יי לא מפסיק לקדוח לנו את המוח. הכלה נראית מדהים. האורחים מלקקים לזוג, הזוג מתמוגג. אנחנו רוצים למות. ככה זה טבחים, מתחילים את היום עם אופי של מרוקאי ומסיימים עם רגשות של פולנייה זקנה. זהו נגמר. ניקיונות מטורפים.

"שנזוז הביתה?", מישהו שואל, "כולם מחייכים, "אז כרגיל בירה?". "ברור".

הדרך הביתה נראית כל כך טוב. המקלחת. כוס ויטמינצ'יק ולישון. ושוב הפלאפון חוטף פצצה.