עונג שבת. חבורת העונג הקבועה מתקבצת סביב השולחן. חבורה נאה, מצליחנית ובורגנית, בעלת חולשה לסמים קלים, לטיפה המרה ולדברי מתיקה. במיוחד לדברי מתיקה. ולכן עונג שבת, המתרחש בקביעות זה שש שנים ונמשך מרדת החשכה ועד שעות הלילה המאוחרות, הוא תמיד עניין נאה, מוצלח, בורגני, ממסטל, מבסם ומשמין. במיוחד משמין.
אף שהמתכונת זהה תמיד, הקונספט הקולינרי משתנה. פעם עומד העונג בסימן ערב ים תיכוני - גג המשקיף אל הים, מוזיקה יוונית, בקבוקי בירה שחורה, פיתות וצלחות מלאות תפוחי אדמה, חצילים מטוגנים, סלטים, טחינה וחמוצים, למען יוכל כל משתתף לאלתר את מנת הסביח המועדפת עליו; ופעם הוא מתרחש בבית חמים וספון עץ, שנסונים צרפתיים ברקע, ועל הבר מונחים באלגנטיות גבעולי אספרגוס, לבבות ארטישוק ופירות ים בחמאה. לבסוף תמיד מגיעות עוגות, עוגיות וגלידות המבצעות וידוא הריגה בצבעי פסטל.
זר שייקלע למקום בתחילת הערב יצפה בוודאי להגעתם של 20-30 איש, ואם יגיע דווקא בתום הארוחה ודאי יחשוב ש- 20-30 איש עזבו ממש לא מזמן. אך לא כך הוא. מדובר בשישה-שבעה סועדים לכל היותר, פלוס צאצאית בלונדית אחת בת ארבע- כולם בעלי קיבולת נרחבת וכוח רצון לא מבוטל. בעונגים רבים נכחתי בחיי, ומעולם לא ראיתי עוגה שלא סוימה, קופסת גלידה שלא רוקנה או חבילת עוגיות שלא נותרה כשרק קרטון לגופה.
השעה שבע בערב. שקיות ממתקים ענקיות שהונג קונג מולדתן מונחות על השולחן, שלל שהגיע בעקבות חזרתו של אחד מהמשתתפים מתערוכת עיצוב כלשהי. אפונה מצופה וסאבי, שזיפים, תותים ותפוחים מיובשים, מרשמלו בטעם עמילן ממולא שעועית אדומה, סוכריות גומי בטעם מנגו וקצפיות בטעם ביצים ודבש. הכל מוזר, הכל מרתק, ולהכל יש אפטרטייסט של דגים.
ההחלטה לחזור לשנות ה-90
עם סיום המתאבנים ההזויים נופלת ההחלטה להזמין פיצה -צעד לא אופייני בעליל - ועוד מפיצה האט, כאילו אנחנו ב-1992. התירוץ: מבצע של שלוש פיצות משפחתיות ב- 110 שקל , אנחנו הרי אוכלים כמו שלוש משפחות. מישהו מחייג במרץ, מנסה למנוע ויכוח שעלול לפרוץ ברגע שההחלטה ההזויה לא פחות מממתקים תוצרת הונג קונג תחלחל. כשהטלפן מודיע שאין פפרוני, כי אין בשר באופן כללי, אנחנו יודעים שהתחלנו ברגל שמאל. ובכל זאת, לא מתייאשים. אנחנו מבקשים שתיים עבות - חצי פטריות, חצי זיתים ירוקים, חצי גבינת פטה וחצי אננס, ושלישית דקה -חציה אנשובי וחציה זיתים שחורים. וגם בקבוק קולה, כדי שנוכל להמיס את השומן. המחיר: 145 שקל ו-7,200 קלוריות. תעשו לבד את החישוב.
אחרי זמן סביר בהחלט וכמה כוסיות וודקה הפיצות מגיעות. טוב, קחו זמנים, אומר מישהו, ואנחנו מותחים ידיים ומזנקים. המסקנות ברורות: פיצה האט אמריקאית בכל רמ"ח איבריה - מהקשה שלה ועד קצה המשולש. עבה, תפוחה, סופגנייתית, שמנה. הקשר בינה ובין איטליה מקרי בהחלט, ועליה לדבוק בכך. הפיצה הכאילו דקה שהגיעה היתה אומללה - לבד מהעובדה שכלל לא היתה דקה, ובטח לא פריכה, היא היתה בלתי עסיסית ובלתי טעימה בעליל. "איכס", אמר מישהו שהביט בה מגבוה, "היא נראית כמו פיצה עם אבעבועות שחורות". הפיצות העבות, לעומת זאת, הן פשוט עניין של טעם, וסביר להניח שכל מי שאוהב סופגניות ישמח. מוצלחת במיוחד היתה זו עם הפטריות. לא מוצלחת במיוחד היתה זו עם הפטה, שהיתה רכה הרבה יותר מדי. כיסוי האננס- רעיון שממנו אני מתחלחלת ביומיום -דווקא הפתיע לטובה.
דקות מעטות אחר כך, והאשמות הדדיות מוחלפות בחלל. "אתם שבעים, וזאת המטרה של העונג", ניסתה מישהי לפייס. "לא, אני מרגיש יותר זוועה מתמיד", התעקש אחר. עוד מעט הכל יישכח, ברגע שגלידת שוקולד פאדג' בראוניז תגנוב את תשומת הלב. ואז, כרגיל, נעבור לדיון בעובדה שיורם לא אוהב בננות, ואיך אפשר לא לאהוב בננות. ככה זה עונג שבת, תמיד אותה מתכונת, רק התפריט משתנה.
פיצה האט. טל' 1-700-50-60-70 משלוחים: 12:00-24:00.
בקטנה
שירות: אין תלונות
זמנים: 40 דקות
אריזה: סטנדרטית, כולל שקיות תבלינים, אך ללא תוספת רטבים
בעד: לאמריקנופילים בלבד
נגד: הפיצה הדקה מחוקה
תמורה לכסף: 145 שקל ו- 7,200 קלוריות, תעשו לבד את החישוב
שורה תחתונה: להקדים סופגנייה לחנוכה