כיף כיופאק

הביקור הראשון שלי ב"האדסון בראסרי" – המסעדה החדשה של השף עמיר אילן שהוביל בעבר את 'דיקסי' המיתולוגית והיה אחראי לאחד הטקואים הטעימים ביותר שאכלתי בארץ ב'מאיה טקו בר' באבן גבירול - נרקם לגמרי במקרה. כחבר ברשימת התפוצה של מסעדת סנטה-פה ברמת החייל, קיבלתי מייל על סגירתה של המנוחה ופתיחת ה'האדסון' במקומה. כך יצא שהגעתי לשם בשבוע הראשון לפעילות המסעדה. העיצוב של המסעדה לא השתנה מאוד מימי ה'סנטה-פה', אבל בחודשים הקרובים, כך נאמר לי, יהיו שינויים נוספים, כשהמטרה היא לתת ל'האדסון' לוק של בראסרי ניו-יורקי.

כשנכנסנו הציעה לנו המארחת לשבת על הבר והבטיחה כי שם נקבל לא רק שירות טוב מברמן צמוד אלא גם פינוקים. ואכן, הברמן הצמוד (היינו היחידים על הבר) הביא מיד סלסלה עם לחם וחמאה. הלחם, שמגיע בדמות שתי מקלות עבים למראה, מגיע חם וטעים. החלטנו לוותר על הראשונות והלכנו ישר על העיקרית – סטייק סינטה 300 גרם (89 שקל), שהגיע מאוד, מאוד מהר. איך הוא? ובכן, כאן הדעות מתחלקות: אם על כך שרמת עשייתו הייתה נכונה מאוד אין עוררין, חשתי כי על הבשר יש יותר מדי מלח. אני אוהב תיבול ממש מינימלי, שותפי לארוחה י', אהב מאוד את המליחות. אבל כזה הוא, מוזר. לאחר המנה, הציע הברמן לטעום מהטקילות-בטעמים שהם מערבבים במקום. י', שנולד וחי הרבה שנים במקסיקו, טעם ונהנה. בסופו של הערב הקצר יצאנו מרוצים, והבטחתי לעצמי לחזור שוב.

שבועיים לאחר מכן הגעתי למקום שוב, הפעם עם י' אחר, לא מקסיקני. אל הלחם שהוגש לנו הצטרפה הפעם חמאה מלאה בסוכריות קופצות. השילוב הביזארי-אך-כיפי הזה נתן את הטון לכל הארוחה, וסימן אותה פחות כחווית אוכל טהורה ויותר כחוויה נסיונית מהנה.

הרושם הזה, של "איזה אוכל של כיף", נשמר גם כשהגיע הסלט. וכשאני אומר סלט, אני מתכוון לחסה ענקית, שלמה, עם פרמז'ן מגורד למעלה, רוטב קיסר שהוזרק פנימה , קרוטונים למטה וסכין סטייקים בשביל שתחתכו אותה בעצמכם. אני מכיר את האסכולה שטוענת כי האוכל צריך להיות מוגש בצורה הכי מוכנה לאכילה, אבל היה משהו מאוד – ושוב חוזרים למלה הזאת – כיפי בלחתוך לבד.

למנה הראשונה הזמנתי קלאמרי במילוי גבינת צאן עם צ'ילי פובלנו, רוטב שעועית שחורה וסלסת עגבניות (42 שקל). י' הזמין קציצות שרימפס מעושן (42 שקל). הקלמארי היה יותר מעניין מטעים-בצורה-צעקנית. זו מנה שגרמה לי לתהות על שילוב הטעמים שלה. אל תתבלבלו, מדובר במנה שווה מאוד, אבל גם מיוחדת בצורה שאולי תפריע למישהו עם חיבה לטעמים בסיסיים. קציצות השרימפס, לעומת זאת, היו לא מאוד מסובכות, אבל כן מאוד טעימות, עם שילוב טעמים שאי אפשר להגדירו במלה אחרת חוץ מ'נכון'.

לעיקריות בדקנו מדליוני פילה בקר עם פירות ים שהוגשו עם טמלה תירס (92 שקל) ו"חלונות טונה" בציפוי פלפל, עם רוטב טופי יפני, אצות מטוגנות וריזוטו פרמז'ן (98 שקל). חלונות הטונה היו מצויינות. מדובר במרובעים מבשר הדג שנצרבו קלות והיו אדומים בפנים. אין מה להגיד, המנה הזאת טעימה, ולא רק בגלל הטונה והרוטב, אלא גם בגלל הריזוטו פרמזן שעשוי מאורז שחור ואורז לבן. האורז הזה, שהוכן בצורה מאוד, אבל מאוד נכונה, עם רמת רטיבות שצריכה להיות בריזוטו, עשה מבחינתי את המנה, והאצות המטוגנות הקריספיות שהונחו על הצלחת רק הוסיפו.

ועכשיו הגענו למנה הבעייתית של הערב – מדליוני הפילה עם פירות הים. י', יש לומר, אהב את המנה. אבל אני לא הצלחתי להתרגל לשילוב של פירות הים עם הפילה. הכל במנה הזאת נראה לי יותר מדי חזק, השילוב לא הצליח להחמיא לאף אחד מהמרכיבים הטעימים ושוב, כמו בביקור הראשון, מבחינתי היה כאן יותר מדי מלח.

בשלב של הקינוחים היינו כבר הרוגים מעייפות קולינרית. אבל אז, אז המרושעים האלה הביאו לנו את הקינוחים. ואני בחיים שלי לא סירבתי לעוגת גבינה שנראית נהדר, עם תותים שמונחים עליה "עוגת גבינה ניו יורק" (34 שקל). כמו כן, תשכח ימיני ביום שבו אגיד לא לעוגת שוקולד אוורירית חמה עם קצפת קרה בפנים – "סופלה שוקולד האדסון עם קצפת" (36 שקל). אז אכלתי, והיה טעים, ומאוד נהניתי. י' באותו הזמן ניסה, ככל הזכור לי, לזחול מתחת לשולחן ולמות מרוב אושר, אבל מה לעשות שאנחנו נמצאים בסביבה תרבותית ודברים כאלה לא אהודים במיוחד.