באוקטובר 2002 נסענו לארצות הברית. חודשיים שלמים מחוף לחוף. היא בת 20 וקצת, אני 25 ועוד טיפה. זוג צעיר. טיול אחרי צבא עבורה, טיול אמצע החיים עבורי. את המסלול היא תיכננה לבד, אני הינהנתי כשניסתה להתייעץ איתי. התחלנו בניו יורק, אחרי שבוע היינו בדרך לוושינגטון. ברכבת, ליד החלון, בהיתי בנוף החולף במהירות גבוהה מדי, מנסה להתרגל למרחבים העצומים ולאנגלית הבוקעות מהכרוז שמודיע על התחנה הבאה. פילדלפיה. רציתי שנרד לסיבוב בעיר. פעמון החירות, רוקי, ד"ר ג'יי, קצת קיטש אמריקני ישר לוורידים. לא ירדנו כי פילדלפיה לא היתה במסלול, והמסלול קדוש הוא. הצלחתי לראות את המבוגר ההוא, עם המדים והכובע המוזהב, נושף במשרוקית ומנופף בדגלון קטן. הדלתות נסגרו ופילדלפיה הוזנחה עבור בירת הפוליטיקה של העולם המערבי. בהמשך הטיול היינו בעשרות מדינות, ביקרנו במאות ערים ועיירות, אך דווקא הביקור שלא היה בפילדלפיה זכור לי במיוחד. פיספסנו.
במרץ 2008 ראינו טלוויזיה. שעתיים שלמות מול מסך מרצד. הוא שוקל 90 וקצת, אני 80 ועוד טיפה. חברים רואים כדורגל, ליברפול נגד אינטר או משהו כזה. במחצית הגיע הרעב הגדול. חשבנו מה אוכלים והגענו למסקנה שהמקום היחיד בעיר שלא יכול לאכזב הוא הדיקסי, אבל המשלוח לוקח שעה. הפתרון הוא להתקשר לפילדלפיה, האחות הקטנה שצמודה לדיקסי, ולהזמין משם. 45 דקות עד שהשליח אמור לדפוק בדלת, כך כתוב. אחרי עשר דקות של המתנה עד שמישהו יואיל לענות לטלפון התייאשנו ונכנסנו, בהמלצת ההקלטה הקולית שבקעה מהשפופרת, לאתר האינטרנט של המסעדה.
מפילדלפיה באכזבה
הספיישלים הם כריך פילדלפיה, סנדוויץ' שמנוני במיוחד עם סטייק דק וגבינה בוורסיות שונות, ועוד כמה מנות קלאסיות של הדיקסי. פיליבורגר קלאסי (34 שקל) ואנטרקוט קלאסי (36 שקל) סומנו להשקטת הרעב; הכנפיים (36 שקל) וההום פרייז (18 שקל) המפורסמים של הדיקסי סתם כדי שיהיה משהו בצד; עוגת גבינה (19 שקל) ומקלוני סנטה, מעין בצק דונאט מגולגל דק ומטוגן (18 שקל), לקינוח. שני גברים שמנים עד המוות. מספר כרטיס אשראי הוקלד, ריר אחרון נזל, קליק על אישור וקדימה שליח, בוא הביתה. או, אז לא כל כך מהר. מתברר שמערכת ההזמנות מתוחכמת מדי עבורנו, כי נפתח מסך עם סיסמה אישית, אותה צריך להקליד כשיצלצל הטלפון מהמסעדה לאישור סופי של ההזמנה. שמחנו, סוף-סוף קול אנושי, אבל לא. עוד שיחה מוקלטת שמו?ר?ה מתי ללחוץ את הסיסמה ואז מאשרת את ההזמנה ומנתקת בפנים. הרגשנו לא נעים להיעלב מתא קולי משודרג, אז חזרנו לסלון ולמחצית השנייה.
המחצית הסתיימה ואוכל אין. אמנם הבטיחו 45 דקות אבל רק לאחר שעה וחמש דקות הגיע השליח. בלי התנצלויות הניח את שקית הנייר החומה והגדולה, אמר תודה והלך. חשבנו להיעלב ולהתלונן על האיחור, אבל הרעב היה חזק מאיתנו. חיככנו ידיים, איחלנו זה לזה בהצלחה והתנפלנו על האוכל. לו רק ידענו שה"בהצלחה" הזו יהיה רב משמעות כל כך, היינו סותמים את הפה.
הכנפיים וההום פרייז הגיעו קרים לחלוטין, הרוטב שעליהם - זה שעבורו אנשים מוכנים לעמוד בתור שעה שלמה -נקרש לחלוטין והיה גושי ונורא. חשבנו לחמם אותם אבל נדמה שאפילו המיקרוגל היה נעלב. שני הכריכים קצת נדבקו לעטיפה והרוטב שבהם פרץ אל מחוץ ללחם, אבל הם עדיין היו טעימים מאוד. אחרי הלעיסות עברנו למתוק המתוק הזה, שהתברר כפלופ אחד גדול. מילא עוגת הגבינה, שהיתה בנאלית לחלוטין, אבל מקלוני הסנטה הרגישו כמו בצק מטוגן קלות שהופשר והוכנס למארז. רסק התפוחים שאמור היה להגיע איתם נעדר משום מה, ורק ממרח ריבת החלב המעולה (שעל פי התפריט לא אמור לצאת עם המנה) השאיר טעם מתקתק לארוחה המוזרה הזו.
האריזות נשארו על השולחן והוזנחו לטובת צפייה בליגת הכדורסל הטובה ביותר בעולם. במשך השנים הזמנו טייק אוויי מעשרות מסעדות, בלענו מאות מנות וקינוחים, אך דווקא הטייק אוויי שהיה מפילדלפיה ייזכר לנו במיוחד. פיספסנו.
פילדלפיה. תוצרת הארץ 1. טלפון 6930606. משלוחים: א-ד 12:00- 3:00 , ה 12:00- 8:00, ו 13:00- 8:00, שבת 13:00- 4:00.
בקטנה
שירות: אלקטרוני
זמנים: הבטיחו 45 דקות, הגיעו אחרי שעה
אריזה: קופסאות קרטון ונייר מתכת לכריכים
בעד: כריך פילדלפיה
נגד: כל מה שלא כריך פילדלפיה
תמורה לכסף: אין
שורה תחתונה: געגועי לדיקסי