שותה העיירה

אי אפשר לבדוק וודקה לבד. גם מטעמי אובייקטיביות וגם כי זה ממש לא כיף. מצד שני לא יכולתי להתאפק נוכח הבקבוק היפהפה בתוכו שוכנת הוודקה של רוברטו קוואלי, מעצב הג'ינס המפונפן (יש לי ג'ינס אחד של קוואלי, כזה שאי אפשר להחליט אם הוא נראה עלי ממש טוב או ממש רע. מזל שקיבלתי אותו מתנה). קשה לי להבין למה קוואלי החליט שאחרי שכבש את שוק הג'ינסים המעוצבים הוא נכנס דוך בשוק הוודקה-פרמיום הכל כך תחרותי, אבל קוואלי הלך כאן עד הסוף, מעבר לעיצוב הבקבוק עם נחש הזכוכית שמסתלסל מסביבו. אז אחרי שבחנתי את הבקבוק התקשרתי לעדי, בחורה שתמיד מרימה את האווירה, כדי שלא אהיה לבד. שמתי אותה על רמקול והורדתי שוט קפוא. "וואו" שמעה עדי בצד השני של הקו. "מה? מה וואו?" היא שאלה. "זה הוודקה? זה טוב?". בינתיים מילאתישוב את כוס השוט כדי לוודא שלא מדובר בהתלהבות יתרה. "רגע, אני נותן פה עוד בדיקה" השבתי והורדתי את תכלותה של הכוסית פעם נוספת. "כן, די וואו".

אז ככה, על פי קוואלי הסוד – מלבד תהליכי זיקוק קפדניים – נעוץ במים הטהורים שמגיעים מאיזה רכס באלפים ובדגנים, שגם הם מהמקום שבו האלפים פוגש את נהר פו. שאלת מיליון הדולר כאן היא כמה עולה הוודקה של קוואלי, מי המתחרות שלה והאם היא טובה מהן. המתחרה היחידה שלה היא גריי גוס הצרפתית, שעולה פחות או יותר כמוה (בקבוק של קוואלי זול יותר, ומחירו 299 שקל לבקבוק של 700 מיליליטר אבל בנפח הוא מעט קטן יותר ככה שזה מתקזז) . הוודקה של קוואלי לא פחות טעימה ולא פחות עדינה כשהיא מחליקה בגרון, מה שגורם לאלמנט העיצובי להיות זה שמכריע את הכף. בכל זאת, הוא חלק מהמשחק התדמיתי שקובע את המחיר לא פחות מאיכות המשקה. ואם באמת ממילא הכל פוזה, אז כאן נכנס אלמנט הבקבוק של קוואלי, שנראה הרבה יותר טוב על השולחן. "טוב, אם אתה לא שומר לי שוט אני קורעת אותך, יא זבל". היא אמרה וניתקה.