וגם אם שתיתי כוסית מיותרת

הקריאה בעמודיו רוויי האלכוהול של הספר "מוסקבה-פטושקי" מאת ונדיקט ירופייב (תרגום: נילי מירסקי, עם עובד 1994) הזכירה לי את חדוות הוודקה. אמנם, הקיבולת שלי אפילו לא מתקרבת לזו של וניצ'קה, המספר, ובכל זאת למדתי להעריך את קסמיה של הוודקה, הן כמשקה, והן כמרכיב בבישול.

כשקראתי את תאור מסעו המתנדנד והשמח של וניצ'קה המבוסם אל תחנת הרכבת, ואת כמות הוודקה לסוגיה השונים ששתה בדרך, נזכרתי ב-Russian Vodka Room, ששלח אותי החוצה מתנדנד וטוב לב לילה קר אחד, בסופו של יום עבודה ארוך ומתיש. ה-Russian Vodka Rook, בר וודקה ומוסד ניו יורקי ותיק, מגיש וודקה בטעמים רבים תוצרת בית. חברתי גאיה לקחה אותי לבר הזה באותו ערב, וכשראיתי את צנצנות הוודקה הענקיות, שבתוכן כל מיני תבלינים, מעטרות מדפים גבוהים מסביב לבר, לא יכולתי להתאפק והזמנתי את השילוב שנראה הכי לא מתבקש: וודקה שום-שמיר.

טעם הוודקה היה מפתיע ומרענן, עם כל היתרונות שנותן טעם השום לאוהבי השום, אבל בלי ריח השום שנודף אחר כך מהפה (מצד שני, אני לא יודע כמה אנשים אוהבים ריח וודקה שנודף מהפה). בין כל סוגי הוודקה שהגישו שם – עם כוסברה, קינמון, לימון, ווניל, ועוד שילובים – נדמה לי שהשום-שמיר היה הכי טעים והכי שמח.

בשבוע שעבר, כשידידתי אולגה ראתה על השיש אצלי במטבח את בקבוק הוודקה שבתוכו תחובים ענפי שמיר ושן שום, היא סיפרה לי שאמה? משתמשת בוודקה הזו כתרופה לצינון. כאילו כדי לאפשר לי לנסות בעצמי, חטפתי כעבור יומיים כאב גרון מציק, והוא נעלם בלי שום אקמול או סטרפסילס: רק שניים-שלושה שוטים של וודקה שום-שמיר ביום. זה לא ניסוי שעומד בשום קריטריון מדעי, ויכול להיות שהכאב היה עובר באותה מהירות גם בלי הוודקה, אבל נוח לי להאמין שזה עזר. העיקר שהיה טעים ושמח.

המסע שיצאתי אליו בערבות הזיכרון בעקבות "מוסקבה-פטושקי" לא הסתיים כאן: בעקבות ביקור בירושלים בשבוע שעבר, בשוק מחנה יהודה, נזכרתי במסעדה איטלקית ששכנה ברחוב אגריפס בסוף שנות התשעים. נהגתי ללכת למסעדה הזו עם חברי לעבודה בהפסקות הצהריים שלנו, בתקופה שגרתי ועבדתי בירושלים, אבל שמה פרח מזכרוני, אולי מרוב וודקה. נדמה לי שהיא כבר לא קיימת. במסעדה הזו טעמתי לראשונה רוטב לפסטה עם וודקה, וחשבתי שאולי כדאי לנסות אותו עם הוודקה החדשה שהכנתי.
התוצאה הייתה מעולה. הרוטב הוורוד – הסלסה רוז?ה (ולא "רוז?ה", כמו שהרבה אומרים) – הוא רוטב קל מאוד להכנה, והוא בהחלט שייך למשפחת המאכלים שאין קשר בין המאמץ שנדרש להכנתם – שהוא מינימלי – ובין התוצאה החגיגית והמפוארת. זו כנראה השמנת המתוקה שהופכת כל מאכל מיומיומי למשהו קצת יותר מיוחד. הוודקה שום-שמיר מוסיפה לטעם הרוטב שכבה נוספת של מורכבות, אבל בהחלט ניתן להכין אותו עם וודקה רגילה.

הרוטב הזה טעים במיוחד עם ספגטיני – ספגטי דקיקים במיוחד – אבל הוא יהיה מצויין גם עם ספגטי רגילים ועם טליאטלה או כל פסטה ארוכה אחרת.

חומרים:
1 בקבוק וודקה
3-4 ענפי שמיר
שן שום שלמה, קלופה

ההכנה:
1. מכניסים את השמיר והשום לבקבוק הוודקה. סוגרים היטב. שומרים את הבקבוק במקום קריר וחשוך (כמו למשל באחד מארונות המטבח).

2. הוודקה מוכנה לשתייה כבר למחרת, אבל טעם השום והשמיר יתעצם ככל שהזמן יעבור. אפשר גם להעביר את הוודקה להקפאה כעבור יומיים-שלושה, אבל אז טעם התיבול יהיה פחות חזק.

המצרכים (לשתי מנות):
½ חבילה (250 גרם) ספגטיני או פסטה ארוכה אחרת
1 מיכל (250 מ"ל) שמנת מתוקה לבישול
1 כף רסק עגבניות
1 שוט (2 כפות) וודקה שום-שמיר (ראו מתכון למעלה, או וודקה רגילה)
פלפל לבן
מלח

ההכנה:
1. מבשלים את הפסטה במים מומלחים רותחים, לפי הוראות היצרן.

2. מכינים את הרוטב: יוצקים למחבת את השמנת המתוקה ומוסיפים את רסק העגבניות. מחממים תוך כדי בחישה מתמדת, על להבה בינונית-נמוכה, עד שהרסק נמס בשמנת וצובע אותה בוורוד, כ-3-4 דקות. מוסיפים את הוודקה, מתבלים במלח ובפלפל לבן, ומבשלים עוד כ-2 דקות, עד שהרוטב אחיד וחלק לגמרי.

3. מעבירים את הפסטה המבושלת למחבת עם הרוטב, מערבבים עד שהיא מצופה היטב ברוטב, מכבים את הלהבה, ומגישים.

הערות וגיוונים:
1. אפשר לפזר על הפסטה גבינת פרמזן, אבל אני חושב שהיא מספיק עשירה גם כך.

2. לרוטב עם פטריות: מטגנים במעט חמאה בצל בינוני קצוץ גס עד שהוא נעשה שקוף. מוסיפים סלסילת פטריות מנוקות ופרוסות, מתבלים במלח ובפלפל לבן, וממשיכים לאדות עד שהפטריות מתרככות. מוסיפים את השמנת ואת רסק העגבניות, וממשיכים עם המתכון המקורי משלב מס' 2.