המקלון הנכון

אוכל מטוגן הוא שמי השני בזמן האחרון. ברגע שנגמרו להם ימי התופת של חודש אוגוסט וסופי השבוע המאביסים של חודש חגי תשרי התפניתי להוציא את השמן מהבוידעם, והכל מהר מאוד כדי שהתקופה הזו תגמר קצת לפני חנוכה, ושלא אמצא את עצמי מסתובבת עם שמן בוורידים במקום דם.

לרגל חודש השמן הבינלאומי בבית, הוחלט להכין צ'יפס (זה שיתאים להמבורגר של שבוע שעבר). ההעדפה האישית שלי היא צ'יפס פריך, לוהט ומלוח מאוד. לא משנה אם דק או עבה, כאן אין לי ממש העדפה. הכנת צ'יפס בבית היא עניין שכולנו חוששים ממנו בעיקר בגלל כמות השמן הרותח, השפריצים, הריח ובשורה התחתונה: העובדה שלא מצליח לנו כמו במסעדות.

לקנות את הצ'יפס לעומת זאת מצריך מאיתנו להיכנס למסעדה או למזללה מהירה, להוציא הרבה יותר כסף ממה שהיה עולה לנו בבית ולעמוד בתור בדרך לאצבעות הפריכות.
אז מה עדיף - לחסוך בשקלים אבל להסתפק בבינוניות או להשקיע קצת וללכת על הטוב ביותר?

כסף - קילו תפוח אדמה: 6 שקלים, שמן קנולה: 6 שקלים. סך הכל: 12 שקלים.

זיעה - רוצים לספור את הטיפות שנטפו בסיבוב הראשון, השני, או בייבוש המקלות??

תוצאה - גם אחרי כמה וכמה נסיונות התוצאה לא היתה מספקת. אבלהמתכון הצליח להאכיל 4 פיות רעבים שדווקא לא סלדו מהתוצאה הבינונית.


את המתכון הכנתי מתוך קריאה מעמיקה במתכונים של אייל שני ודורעם גונט המובאים כאן בלינקים. הפנימו, ואל תוותרו על אף שלב.

כסף - מנה ממוצעת עולה סביב 13-15 שקלים.

זיעה - אין! זה לא יאומן. רוצים צ'יפס, מזמינים והוא פשוט מגיע לשולחן במסעדה. בלי חצ'קוני שמן על הפנים או התזה מיותרת.

תוצאה - לרוב כשמבקשים צ'יפס הוא מגיע פריך ומושלם. לפעמים יש נפילות בדמות צ'יפס שמנוני מדי, רופס מדי או עלוב באופן כללי.

הנסיון הראשון הוא גרוע במיוחד ורופס לחלוטין, למרות הדיקדוק בפרטים. השני כבר היה יותר טוב אבל דרש המתנה ארוכה בין הטלות הצ'יפס לשמן על מנת שחומו יעלה מאוד. בשלישי כבר פרסתי את הצ'יפס למידת דקיקות אפסית וגם כאן הפריכות לא נשמרה לאורך זמן. עצרתי.
לעומת זאת, כדי לקנות צ'יפס מושלם אין צורך בהרבה ידע מוקדם ובמרבית המקומות הוא אפילו יהיה טרי ואיכותי, בלי צורך לחפש מקום מיוחד שקונה תפוחי אדמה מיובאים או שמחזיק סוד ייחודי.

פסק דין: או שאלך ללמוד במכון הבינלאומי לצ'יפס או שאעזוב את המקלון בשקט. בכל מקרה, את התפודים הבאים שלי החלטתי לאכול רק בחוץ.