שירה בבקבוק

כבר כמה שנים שאני שומע או קורא כל מיני נבואות זעם נדל"ניסטיות לפיהן הצעירים בתל אביב נאלצים לפנות את הדירות השכורות, שמחיריהן מאמירים בגלל הצרפתים/המיתון/המגדלים, ויוצאים לפרברים הזולים והמשמימים. עד לא מזמן חשבתי שזה סתם משהו שאומרים, אבל לאחרונה רוב השכנים שלי עזבו, ובמקומם נכנסו כל מיני גיקים שמורים ומקולחים מההייטק שמניחים ליד פחי האשפה הררי ארגזים של איקאה, ואיכשהו כל הבתים שלהם נראים ומרגישים אותו דבר מבפנים.

תהליך דומה קרה שנים האחרונות גם בתחום היין בארץ, ובניגוד ליינות עבר - הרבה מהבקבוקים פה היום הם שטנציים וחסרי ייחוד או כיוון, או בקיצור - שמורים ומקולחים. אני לא יודע מה הסיבה לתופעה הזו אבל אני זוכר שעד לפני כמה שנים להרבה מיקבי הבוטיק היו חומרים עם נגיעות מאוד שונות, והיתה בעולם היין המקומי אספירציה יותר יצירתית ולא רק כלכלית.

זו אחת הסיבות שאני מאוד מחבב את יקב "רד פואטרי" מכרמי יוסף, שבנוסף לזה שהם החקלאים שמגדלים את הענבים בעצמם, במידה מסוימת, הם לא נכנעו לטרנד של "בואו נייצר יין בינוני במחיר סביר שטועם כמו כולם העיקר למכור", ומציגים יצירתיות ואפילו תעוזה. אני עוקב אחרי היינות של רד פואטרי כבר כמה שנים, בזכות חוויות עבר מוצלחות כמו "שרונה" עתיר התשבחות, אבל גם כי יש משהו שמייחד את כל הבקבוקים שלהם, המוצלחים יותר ופחות, עם איזשהו קו או מכנה משותף בטעם ובריח שמדבר אלי.

חלק מהחן של רד פואטרי זה שמידי פעם יש להם יציאות משונות על גבול הקינק ביינות ובתוויות. הגוורצטרמינר כחול הבקבוק שיצרו לפני כמה שנים הוא דוגמה טובה ליכולות האוף-ביט שלהם. זה היה אחד היינות היותר מוזרים שטעמתי אבל עם זאת מסקרן, אמיץ ומרענן שגם אחרי כמה ניסיונות לא הצלחתי להבין אותו.

לאחרונה השיקו רד פואטרי שלושה יינות. הראשון נקרא "אהרונסון" (שעל התווית מודפס הסופרלטיב המעט משונה: Aaron Aaronson first saint of Zion) והוא בלנד של מורבדרה וסירה, בעל טעם עז ומורכב, שנעים כבר מהפתיחה של הבקבוק ועוד יותר נעים אחרי 10 דקות. 90 שקלים.

היין השני והמוצלח מאוד הוא ה"קברנה רזרב 2006". זה יין יחסית בשל ומרשים ששכב שנה וחצי בחבית. יש בו משהו מאוד חזק אך עם זאת מאוזן, אלגנטי ושלא נמאס בפה. 115 שקלים.

בטיקט האוף ביט מחזיק השנה ה"רד סטיינס קריניאן 2007". יש לו ריח נהדר אבל שלא קשור בשום צורה לטעם. החומר מיימי במרקמו ואינטנסיבי מידי בטעמיו, אבל מה שבעיקר הפריע לי זה שאחרי השלוק פשתה לי בפה תחושה כמו אחרי ביס מבאס מאפרסמון בוסר שתופס את הפה, מייבש ומכביד על תנועת הלשון. לזה בדיוק קוראים - בעגה שנתפשת לעתים כפלצנית - עפיצות, והיא נוצרת על ידי מולקולות קטנות ובריאות הנקראות "טאנינים" שנקשרות לרוק, משנות את המבנה שלו וגורמות לתחושה של אדמת לס בפה. 80 שקלים.

רד פואטרי מייצרים בקושי 15,000 בקבוקים בשנה ועד כמה שאני יודע הם נעלמים מהמדפים די מהר. אולי חלק מהעשייה המוצלחת שלהם טמונה בבציר הענבים הידני שהם מקפידים עליו, או בזכות השימוש המועט שלהם בכימיקלים ודשנים, אבל אני מקווה שזה אולי גם קצת בזכות המחשבה החופשית שהם מפגינים, ושיש עוד בארץ מקום לחרוג מהתבנית המשעממת של יצור יין בינוני אך מכיר.