טייגר וודס על 14 מאהבותיו, מספר לא סופי, איכזב המוני מעריצים אמריקאים. זה לא הפריע לרבים אף יותר לשמוח לאידו של הספורטאי שכבר בגיל 32 היה שווה מיליארד דולר. לי זה בסך הכל עשה חשק לעצור בקיסריה לשעה קלה, לבהות במתחם הכי חו"לי בישראל ולתהות לאן ילכו מעתה בכל שנה 100 מיליון דולר שהטייגר אמור היה לעשות מפרסום, ומי ישתה את כל מיליוני פחיות הגייטורייד-טייגר-פוקוס שהעמיסה חברת משקאות האנרגיה גייטורייד במחסניה על בסיס המותג הטהור שהתלכלך לנצח.
לכן, בדרך לסוף שבוע גלילי בראש פינה, עוד עיירה עם ניחוח של "לא מכאן", טיפסתי למרפסת המשקיפה על מגרש הגולף היפה בישראל - ולא שיש כל כך הרבה. המרפסת המבוקשת הזאת היא של מסעדת ניינטין (Nineteen), ששמה קורץ ל-18 הגומות שעל שחקני הגולף לעבור במסלול המשחק, מתוך תקווה שהגומה ה-19 תהיה המסעדה שבה יעצרו השחקנים לכוס בירה או לקצת יותר מזה. אני רצינו קצת יותר מזה.
בדרך לשם קצת התברברתי - בקיסריה לא ממש מסייעים לזרים - אבל כשנחתתי בחנייה של מועדון הגולף וזכיתי למבט חשדני אך אוהד מהטווסים שמסתובבים חופשי, שכחתי הכל. מה עוד שהירוק של הדשא, הצהוב של השמש החורפית, החום של האדמות והטייגרים הקטנים שמתאמנים למטה חבושים בכובעי מצחייה טיפוסיים ונוהגים בעגלות הגולף - השרו עלי משלוותם תוך דקות. בקיצור, הפער בין הפנטסיה על טייגר למציאות העגומה שהוא ניהל מתחת לאף של אשתו דומה למדי למרחק שבין קיסריה לדרום תל אביב.
בסגנון תה של אחר הצהריים
היה קצת מוקדם מדי כשנכנסתי למסעדה, שכן עד 12 בצהריים מוגשת רק ארוחת הבוקר, אבל מהן 20 דקות של המתנה אם אחריהן נוחת עליך סטייק עסיסי שכבר התחיל לחייך אלי מתפריט העסקיות. הקהל באותו בוקר היה דליל: לידי ישבו שתי גברות, שדיברו בעברית-יידיש-גרמנית-ואנגלית גם יחד, ומאחורינו התקשו שני מעודכנים יפיופים להסתיר את החיוך שנבע מהאייפון הדנדש שקיבלו ערב קודם. באותו רגע הדחף הבריאותי לא היה ממש חזק אצלי וכדי לשמר את רמת הכולסטרול בגוף ליממה לפחות, הזמנתי מהמלצרית החביבה (גם טייגר חיבב מלצריות) פאטה כבד עוף למנה ראשונה ונתח קצבים לעיקרית (93 שקל). הפאטה הוגש באופן די מוזר - עם ריבה פשוטה ועוגיות משובצות בפירות יבשים, מהסוג שנוהגים להגיש עם כוס התה של חמש - אך היה טעים למדי, אם כי לא יוצא מן הכלל. גם פרוסות החלה והחמאה שהוגשו לשולחן בפתיחה היו חסרות ייחוד.
התאכזבתי פעם נוספת כשהתברר שהסטייק הוא המנה היחידה שחסרה אך לפחות בקופת החולים יהיו מרוצים: במקומו נבחר דניס על סלסלת עגבניות, לימון כבוש ומצע פירה (88 שקל עם המנה הראשונה). הדג היה עדין ונעים לחיך, והעגבניות והלימון הכבוש השתלבו בו אך לא השתלטו על טעמיו. הפירה היה מעט תעשייתי, אבל בסך הכל, היתה זו מנה מוצלחת. שתי המנות לא היו גדולות במיוחד אך הספיקו בהחלט. לסיום, שתיתי אספרסו קצר שהיה מעולה והוגש עם כוסית קטנה של סודה קרה.
ביציאה עברתי ליד בר האנטיפסטי המרשים, וקצת הצטערתי שלא הזמנתי אותו כמנה ראשונה. בדרך צפונה התברר לי שטייגר, שאותו לא פגשתי בניינטין (וטוב שכך), הודיע על פרישה כדי "לתקן משהו מההרס שזרע במשפחתו". סיכמתי שהיה כיף על המרפסת בקיסריה, אך שלא היה מזיק אם גם ניינטין היתה מתחברת קצת יותר למציאות התחרותית בענף המסעדנות המקומי, ומנסה לשפר כמה עניינים אצלה בבית.
חשבון, בבקשה
ההצעה: מנה ראשונה ועיקרית במחיר העיקרית, 59-93 שקל.
טוב לביזנס: השקט והנוף מאפשרים לאיש העסקים המצוי למכור אפילו חול לבדואים.
בשולחנות הסמוכים: תושבי השכונה המסודרים וגולפאים חובבים שיש להם זמן בצהריים.
יתרון יחסי: אין תחרות, האזור נקי ממסעדות.
מישהו מטפל בך: אין תלונות.
ניינטין, מועדון הגולף, קיסריה. טל': 6267000- 04. העסקית מוגשת בימים א'-ה' בשעות 12:30-18:00