שכבות של הגיל

אם יום הולדת זה יום של הרהורים, מחשבות וחשבון נפש, אז אצלי יש מזה 3 פעמים בשנה. בנוסף ליומולדת שלי, יש את ימי ההולדת של הילדים, שבכל פעם מחדש, מזכירים לי איפה הייתי ביום היוולדם, כמה הם גדלו, כמה גדלתי גם אני. כמה אנחנו גדלים ביחד.

הצעיר שלי חוגג בימים אלה שבע שנים. כמו בכל שנה, אני חוזרת לתקופת ההיריון, לימים שלפני הלידה. כמה פחדתי להיות אמא לשניים. אם קשה לי עם אחת, כך חשבתי, איך אני אסתדר עם שניים? כמה חששות.. כמה פחד מהלא נודע.

ואז הפחד מפנה את מקומו להתמודדות היומיומית, שמורכבת מרגעים מרגשים, שמחים, עצובים, קשים, מרגיזים, מלחיצים, מדאיגים, כיפיים, רגעי שיא ורגעי שפל וכל מה שביניהם. ובתוך כל זה, הזמן לא עוצר לרגע ואנחנו גדלים וגדלים, עם כל מה שכרוך בזה.

כשהוא היה בבטן שלי, כבר אז יכולתי להרגיש איזה מין טיפוס הוא. הבעיטות שלו היו מאד אינטנסיביות, כבר אז ידעתי שהוא בחור חזק. בצילומי האולטרסאונד, הוא תמיד נצפה באותה פוזה של סתלבט – יד אחת בפה ויד שניה מגרבצת... גבר טיפוסי.

אז השבוע מצאתי בתיק שלו פתק מהמורה עם רשימה של דברים שצריך להביא ליומולדת בכיתה. הרשימה אמורה להתחלק בין ארבעת ילדי היומולדת ואני כמובן לקחתי על עצמי את העוגה. "קטן עלי" הייתי משוכנעת. אבל היום שקדם ליום החגיגות היה ארוך ומלא בהתקלות לא צפויות. נכנסתי למטבח בשעה 23:00. לא היתה שום גישה לכיור שהיה עמוס עוד מהיום שלפני, אבל לא היתה ברירה. הצטערתי שככה אני באה אל המשימה שאמורה להיות הכי טבעית שבעולם עבורי ואני באמת אמורה לעשות אותה ממש בכיף. אבל לא היתה ברירה.

כשנכנסים למטבח כי אין ברירה בלי טיפת התלהבות, התוצאה צפויה מראש. וכך קרה שאחרי ארבעים דקות העוגה היתה כמעט מוכנה, אבל לא לגמרי, אז נתתי לה עוד חמש דקות ובינתיים נמרחתי עם הזמן מול המחשב. כשהתחלתי להריח ריח של שוקולד שרוף, הבנתי שכנראה עברו קצת יותר מחמש דקות. ואז היה כבר מאוחר מידי. לא נשאר מה להציל ומה שכן היה בר הצלה, בטח לא יספיק ל40 ילדים.

אבל אין ברירה. מזל שבתל אביב יש סופרים שפתוחים 24 שעות. באישון לילה העמסתי על האופניים 4 עוגות אינגלישקייק קנויות, מהסוג הנחות ביותר (כי זה מה יש...) וחשבתי לחפות על הפדיחה בכמות נדיבה של ציפוי שוקולד. כמובן שבבוקר הצעיר רץ כמו טיל לראות את העוגה והוא עלה עלי בשנייה. "את קנית עוגות מוכנות בסופר ורק הכנת ציפוי!". הוא לא היה מרוצה מהתרמית. גם אני לא. התביישתי נורא. המצפון שלי ממש זעק הצילו.. אבל כבר היה מאוחר מידי. כל שנותר זה להבטיח לו פיצוי מאד הולם. הבטחתי שיהיה מועד ב' כבר למחרת ואני נשבעת שזה יהיה מושלם.

כשבאתי לאסוף אותו מבית הספר, הסתבר שהילדים טרפו את עוגת הסופר הנחותה שלי והשמחה היתה גדולה. אבל חוב זה חוב ולמחרת הכנתי לו ספיישל עוגות יומולדת אישיות קטנות, שהן שילוב של מה שהוא הכי אוהב – שוקולד לבן, בראוניז ושמנת.
אז לפעמים, גם שמאד מאד אוהבים ונורא רוצים לשמח, זה יוצא עקום. לפעמים דווקא כשנורא רוצים לעשות מישהו שכל כך יקר לליבנו מאושר, זה יוצא ההיפך.

בן יקר ואהוב שלי, דע לך שכל מה שאמא שלך עושה, בין אם זה גורם לך לקפוץ מאושר ובין אם זה מביא אותך להתקף זעם וים של דמעות, הכל כולל הכל, זה רק מתוך אהבה עמוקה שתמיד היתה ותמיד תהיה. לנצח. מזל טוב ילד שלי.

חומרים:

לבראוניז:
350 גר' שוקולד מריר משובח
350 גר' חמאה
½ 1 כוסות סוכר
½ כוס קמח מעורבב עם כפית אבקת אפיה
6 ביצים טרופות

לציפוי שוקולד:
200 גר' שוקולד מריר משובח
150 מ"ל שמנת מתוקה

לקרם שמנת ושוקולד לבן:
1 שמנת חמוצה
1 גבינת שמנת
3/4 כוס סוכר
150 מ"ל שמנת מתוקה מוקצפת לקצפת יציבה
50 גר' שוקולד לבן
50 גר' שמנת מתוקה

אופן ההכנה:
1. מכינים את קרם השמנת: מקציפים שמנת מתוקה לקצפת יציבה. ממיסים שוקולד לבן עם שמנת מתוקה. מעבירים לקערה ומוסיפים גבינת שמנת, שמנת חמוצה וסוכר. טורפים היטב ומוסיפים את הקצפת בתנועות קיפול. שומרים במקרר.

2. מחממים תנור לחום של 150 מעלות.

3. מכינים בראוניז: ממיסים את החמאה, השוקולד והסוכר על בן מארי או במיקרו.

4. מוסיפים את הביצים הטרופות לתערובת השוקולד תוך כדי בחישה, עד שמתקבלת תערובת אחידה.

5. מוסיפים את הקמח ובוחשים עד שהוא נעלם אל תוך התערובת.

6. יוצקים לתוך תבנית מלבנית (כ 20 על 25) מרופדת בנייר אפיה משומן בחמאה.

7. אופים 35 דקות. העוגה צריכה להישאר טיפונת רטובה מבפנים.

8. מחכים שיתקרר. הופכים את העוגה ומקלפים בעדינות את נייר האפיה. מצננים במקרר מספר שעות.

9. מכינים גנאש: ממיסים שוקולד מריר עם שמנת מתוקה ומערבבים לקרם חלק.

10. להרכבת העוגה: קורצים עיגולי בראוניז ומניחים בתחתית כלים אישיים.

11. יוצקים שכבה נדיבה של גנאש שוקולד. מצננים רבע שעה במקרר ומורחים שכבה של קרם שמנת ושוקולד לבן.

12. אפשר לסיים עם עוד שכבה של שוקולד לבן מגורר ותותים.