זו לא הנחמה

אחרי הכתבה האחרונה שלי קיבלתי מייל: "דנהל'ה, אפשר לתת הערה? קצת נמאס כבר לשמוע בכל תכנית בישול אפשרית את הצירוף "אוכל מנחם" זה כבר כל כך נדוש. צריך למצוא צירוף מקורי. מציעה לך להפסיק להשתמש בביטוי".

התגובה הראשונית שלי היתה להתבאס. הרגשתי נבוכה וקצת נזופה. כי ידעתי שזה נכון. ידעתי שיש מצב שטחנתי את הביטוי הזה מכל הכיוונים לאחרונה. אז ראשית, יש לי צורך להסביר / להתגונן / להצטדק.

בימים אפורים וקרים, כמו שיש לא מעט בתקופה האחרונה, שמחת החיים שטבועה בי, כנראה קצת טובעת. לעיתים ממש טובעת. וכן, אוכל מנחם אותי. ואז הבנתי שמילא זה שהביטוי "אוכל מנחם" נמאס כבר, אולי פשוט נמאס לי להיות במקום שמחפש נחמה.

יש תקופות כאלה לכל אחד, שבהן אתה קצת מרחם על עצמך וקצת עצוב, עד שמגיע רגע שזה כבר מתחיל להיות מתיש ומשעמם. אז עכשיו אני בגמילה מ"אוכל מנחם". אבל אני רוצה להכין מרק / נזיד / תבשיל (מה שיצא) עדשים ואם הוא לא מנחם אז מה הוא?הבכורה שלי הציעה להחליף את "מנחם" ב"מרגיע". אבל כדי להירגע יש לי אמצעים אחרים, לאו דווקא תבשיל.

אולי "אוכל מעודד"? זה בעצם אותו הדבר במילה אחרת. החלטתי להניח לביטוי וגם לנטוש את כל רעיון הנחמה, שאולי אני כבר לא כל כך זקוקה לה.

בלילה, אחרי שהילדים נרדמו, עלה שוב השקט ואיתו מחול המחשבות. מחטטת בתוך מחשבותיי, חופרת, בוחשת, מנתחת... "תהיו קצת בשקט" ביקשתי מהמחשבות, אבל הן לא הקשיבו לי. הדלקתי נר וקטורת, שמתי מוזיקה פסטורלית של מדיטציה ועצמתי עיניים. זה עבד ל3 דקות. אז נכנעתי. זינקתי למטבח, סגרתי את הדלת כאילו היה מבצר והתחלתי להכין מרק / נזיד / תבשיל (מה שיצא) עדשים.

נוכחתי לדעת שהעשייה עצמה מזיזה את כל המחשבות המטרידות הצידה ומפנה מקומה לחווית היצירה. האם זו נחמה? אולי.

התבשיל שלי מתחיל לקבל עוד ועוד רבדים. אני שואפת בשקיקה את ריח הבשר ומביטה בו, שני נתחים עסיסיים צרובים יפה מכל הצדדים. אחח... איזה ריח מפתה אני חושבת לעצמי. (ואני ממש נמנעת במחשבותיי מלהזכיר את המילה "מנחם".) ואז נוספים לסיר ירקות שורש ועדשים שחורות וזה נראה כמו משהו שהולך לעשות לי ממש טוב. לא מנחם. פשוט אוכל שעושה טוב. ולאט לאט, עם הרבה סבלנות, אני נהנית מהדרך שהתבשיל שלי עושה, איך הוא הופך מלא ועשיר יותר מרגע לרגע. אני סומכת עליו בעיניים עצומות על התבשיל הזה. אש קטנה, עם המון סבלנות ואהבה, אני יודעת שכשיגיע הרגע הנכון, הוא פשוט יהיה מוכן לקראתי.

אז אני נותנת לו את הזמן שהוא צריך ובינתיים עושה אמבטיה ארוכה ושולפת את הפיג'מה הכי פיג'מתית שיש. ולפי הריח שהגיע לשיא בשלותו, אני יודעת שהוא מוכן. מצוידת בקערת נזיד עדשים, עם פיג'מה מתחת לפוך, מבינה את ההבדל בין אוכל מנחם לאוכל שפשוט גורם לי להרגיש מסופקת ולהתכרבל לשינה מתוקה.

חומרים:
500 גר' שפונדרה
150 גר' חזה אווז מעושן חתוך לקוביות קטנות (או בשר מעושן אחר)
1/3 כוס שמן זית
1 בצל גדול קצוץ
1 כרישה חתוכה לפרוסות (החלק הלבן בלבד)
1 שורש פטרוזיליה קלוף וחתוך לקוביות
3 גבעולי סלרי קצוצים
2 גזרים קלופים וחתוכים לקוביות
3-5 שיני שום
500 גר' עדשים שחורות (מושרות במים לשעתיים)
1 ליטר ציר ירקות (או מים)
1/2 כוס פטרוזיליה קצוצה
1/2 כוס כוסברה קצוצה
3 עלי דפנה
5 ענפי טימין
מלח
פלפל שחור גרוס

אופן ההכנה:
1. מחממים סיר כבד, מוסיפים שמן זית ומשחימים את השפונדרה מכל הצדדים.

2. מניחים את השפונדרה בצד ומוסיפים לסיר את הבצל והכרישה. מטגנים מספר דקות ומוסיפים את שאר הירקות ואת החזה אווז. מחזירים לסיר את השפונדרה ומוסיפים את העדשים.

3. מוסיפים ציר ירקות (או מים), מביאים לרתיחה ומעבירים לאש קטנה.

4. מתבלים בעלי דפנה, טימין, מלח ופלפל שחור גרוס. מערבבים, מכסים ומבשלים כשעתיים.

5. טועמים, מתקנים תיבול ומוסיפים פטרוזיליה וכוסברה.