דרך האוכל

נותרו עוד מספר מוגבל מאוד של שעות צהריים שמשיות ומאווררות במהלכן יוכלו אנשי העיר רהט ליהנות מארוחה חטופה וקלילה בין דבר לדבר באמצע היום. חודש צום חג הרמדאן מתקרב לעיר בצעדי ענק, ושעתן היפה של העמותות הפועלות בשם הענקת ביטחון תזונתי לעיר, מתקרבת גם היא. כשבוע לפני תחילת הצום מתרוצץ לו בעיר גבר חרדי צעיר לבוש חולצה מכופתרת לבנה, מבריקה וחגיגית, פורק עשרות ארגזי סיוע במזון מול עיניו הבוחנות של קלינאי תקשורת בדואי מקומי. ימי הפריקה הוקדמו בהוראת גורמי הרווחה במטרה לאפשר זמן בישול והתארגנות ראוי לפני הצום הראשון וגם הלאה. תכולת החבילות כבר נבדקה לעומק על ידי עובדת סוציאלית אתיופית מבאר שבע שבחנה ומצאה מה מבין חומרי הגלם בחבילה ראוי שיבושל להדגמה מול קהל הנשים המטופלות שלה, אותן נשים שקיבלו לפני כן את חבילות הסיוע לביתן.

שמואל ברדוגו (30) רכז אזור דרום של עמותת הסיוע אשל ירושלים נולד בבת ים למשפחה חרדית. בגיל 18 יצא לשליחות משולבת לימודי ישיבה בניו יורק מטעם חב"ד ומשם לבית חב"ד בפלורידה במטרה לקרב לבבות בין יהודים. "הרגשתי בבית. פלורידה הייתה מלאה אז בישראלים בכל פינה. עברית בכל מקום. העדפתי את זה על למידה לשם למידה ותחושת בידוד חברתי. הרבי מלובביץ' ז"ל אמר לפני שנים שחובתו של כל יהודי לדאוג לכל יהודי אחר בכל העולם". אחרי החזרה ארצה הוא הצטרף לאשל ירושלים -מותג רב עוצמה של קהילת חב"ד עם קופות הצדקה הממותגות תחת 'צדקת רבים מאיר בעל הנס' שפועלת בעוד כ-12 רשויות מלבד רהט. העמותה פועלת בתמיכה וליווי של משרד הרווחה וארגון ג'וינט ישראל, במספר ערים בארץ.

ברדוגו התחיל לעבוד כנהג משאית מוביל מרפאות שיניים ניידות ואחרי שהמרפאות הפכו נייחות ב-2012 הוא התחיל בעבודה באשל מול מחוז הדרום ורהט. "מבחינתי אנחנו מתפללים בכל יום ברחמיו על כל מעשיו. זו השליחות שלי בעולם הזה. כל מקום שאני נמצא בו, בין אם יהודי או מוסלמי הוא תחת השגחה פרטית".

העמותה שלך פועלת בעוד עשרות ערים בארץ, רובן לא מוסלמיות. לא עלו בך ספקות לאורך הדרך, האם נכון דווקא ליהודי חרדי להיות זה שמחלק אוכל למוסלמים לקראת הרמדאן?

"באופן אישי, הרבי מלובביץ' מצווה עליי לעזור לכל אדם באשר הוא. 'מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה'. כל צעד שלי הוא הרי בהשגחה ואני בסך הכול הידיים של בורא עולם. המטרה הבסיסית שלי ושל העמותה היא לספק מזון בסיסי למשפחות ולא לפתור את מצוקתן. חבילות הסיוע ל-300 משפחות ברהט יקרות יותר מחבילות הניתנות לקהל היהודי בערים אחרות בגלל ההתאמות הייחודיות לגודל המשפחות והטעם באוכל".

רמזי אלעוברה, עובד סוציאלי ורכז תחום ביטחון תזונתי עובד בשיתוף פעולה מלא עם החרדים. הוא מספר על הנחייה חד משמעית מצד ראש העיר לכל גופי הרווחה להגדיל את היקף הסיוע לקראת החג. "מאז שנכנסו החרדים לתמונה", הוא קובע, "המשפחות מקבלות יותר. אשל מספקת חומרי גלם יבשים בכמות מסיבית ואנחנו רק משלימים, רק בקושי רב, מוצרים אחרים רלוונטיים". הטלפון של רמזי לא מפסיק לצלצל. באחד המקרים מספרים לו שמחכה מחוץ למשרד אימא עם שני ילדים שזוהי פנייתה הראשונה לרווחה. אין לה מזון תינוקות לפעוט ומזון איכותי לצעיר. גם טיטולים אין לה להחליף. היא מופנה באופן מידי למחסן לקבל אוכל לילדים, למחרת תזכה לביקור מנציגי הרווחה.

רמזי גדל והתחנך ברהט. בבגרותו למד סייעות קלינית בבבית ברל ועבד בקופות חולים ומעון לילדים עם פיגור שכלי כסייע לענייני תקשורת. את התואר בעבודה הסוציאלית בחר לעשות באוניברסיטת ירמוך בירדן, במדינה לא מעניקה גם בשנת 2015 ביטוח לאומי מסוג כלשהו או הבטחת הכנסה לאזרחים. "מי שלא עובד בירדן הוא חסר כל ומשפחתו נקלעת במהירות לסחרור של משבר מתמשך שסופו נוגע בפלילים. הגברים סוחרים ומשתמשים בסמים. נשים רבות מתדרדרות לזנות. הרבה משפחות מפעילות בתי עינוגים פיראטיים כמקור הכנסה", הוא מספר. לפני 3 שנים חזר לרהט כעובד סוציאלי באגף הרווחה והחל לעבוד עם שותפיו מעמותת אשל. "כשהייתי ילד חשבתי שחרדים שונאים ערבים אבל גיליתי באופן חד משמעי שהם עוזרים הרבה יותר מעמותות אחרות שאנחנו עובדים מולם. גם מוסלמיות. אני לא מבדיל בין ערבים ליהודים בעזרה לנזקקים, הכי חשוב זה איך אפשר לעזור. במיוחד בתקופת הרמאדן. אם נציג מעמותת סיוע מוסלמית ישאל אותי איך אני מעיז לקחת תרומה מחרדים בחודש הזה אני אשאל אותו בלי בושה בפנים- איפה אתה היית עד עכשיו ?" לדבריו.

אתה חושב שבמקרה הפוך, משפחה יהודית הייתה מסכימה לקבל תרומה מעמותת סיוע מוסלמית?

"במציאות הישראלית הנוכחית, רבים אינם מבדילים בין 'סוגי' ערבים - אין הבדל בין איש חמאס לבדואי. כל הערבים אותו דבר. אני לא בטוח שהייתה אותה נכונות לקבל במקרה ההפוך".

א', אחת הנשים המטופלת על ידי רמזי, מחכה לו במשרד לפגישת מעקב שבועית. היא גרושה ואם לעשרה. ברחה מביתה הקודם בשטחי הפזורה הבדואית לזרועות אגף הרווחה ברהט לפני 3 שנים אחרי שנים של התעללות פיזית בלתי פוסקת מצד בעלה. כל הכנסתה מבוססת על כספי הביטוח הלאומי, אבל לאחרונה היא מרגישה מאושרת. נשבעה לעצמה שתדאג לכל מחסור אצל ילדיה עד אשר ישלימו את לימודיהם. בחודשים הראשונים לעצמאותה היא חיה בדלות בלתי נתפסת. "בוקר אחד לפני ההליכה לבית הספר, הילד שלי ביקש שאכין לו סנדביץ' עם פסטרמה. אמרתי לו שאין לנו כסף לזה ומרחתי שמן זית וזעתר בין הפרוסות", היא מספרת. כאשר הייתה נשואה, בעלה מעולם לא אכל ליד הילדים. "הם הרגישו שמשהו לא בסדר במצב הזה. הם הרגישו שאני לא בסדר". בעיניים דומעות היא מספרת שהמצב בבית היה כל כך מתוח שהילדים לא הסכימו לאכול מהשולחן מרוב עצבנות. מבטה העצוב קורן פתאום והיא מספרת שכל הילדים בבית יושבים היום סביב אותו שולחן. היא תכין להם מקלובה של עוף כרובית וחצילים בתיבול חוואיג' כמון הל ובהרט. 2 קילו עוף בתבשיל שאמור להשביע עשרה ילדים בגילאים 4 עד 17.

הסטנדרטים לעוני במגזר הבדואי הם אחרים למראה עיניים שאינן מתנשאות. ילד יחף שמדלג מעל סלעים משוננים בתוך סופת אבק הוא לא בהכרח מסכן ודל. הוא כזה שגדל מחובר לטבע וכך הוא רגיל להסתובב מפעם לפעם מחוץ לביתו. יש גם משפחות שגרות בבתים כמעט נטולי רהיטים וכל בני הבית ישנים על מזרונים כי כך נהוג ברוב הבתים. הוד והדר מחפשים במקומות אחרים. ולמרות זאת, המספרים חזקים. מזעזעים. 40% מתושבי העיר חיים מתחת לקו העוני על פי נתונים שהועברו לעובדים הסוציאליים ממשרד הרווחה. אלו משפחות שאין להן יכולת כלכלית מינימלית להאכיל את ילדיהן עד כדי סכנת חיים ברורה וממשית לקטנים שבבני הבית. הקריטריונים למחקר אקדמי שיאתר את הגורמים שהובילו חלק ניכר מתושבי העיר לחשיפה לעוני ורעב, הם ככל הנראה שונים בתכלית מקריטריונים לעוני במגזרים אחרים בישראל, זאת על פי גורמי מקצוע בעירייה. יש לקחת בחשבון גורמים תרבותיים: הנוהג והמנהג החמולתי שבטי, משחקי אגו ועלבון של הגברים ראשי המשפחות זה מול זה הם שיצרו מחסום בושה וסירוב לקבלת עזרה סוציאלית יחד עם ההשלמה הטהרנית עם העוני על פי 'גזירת האל שאין לשנותה'.

לשם המחשה, אחת העובדות הסוציאליות מספרת על פערים גדולים ללא יכולת גישור או מענה לתינוקות שאינם מוגנים מבחינה תזונתית. היא פגשה השנה עשרות נשים מטופלות רווחה וגם כאלה שלא. נשים שאינן מניקות ואין ביכולתן לרכוש תחליפי חלב אם. הן מאכילות פעוטות בתמהיל חליטת תה ולחם רך לשם סמיכות המשקה. המשמעות הבריאותית, כך היא מספרת – הרסנית. אימהות וילדים בתת תזונה שהתעלפו על רצפת אגף הרווחה. הופעה שכיחה של כלל מחלות האנמיה עקב מחסור חמור בברזל ו-B12.

אחד הסממנים ההיסטוריים המוחשיים לחולשתה של אוכלוסייה עירונית היא אורך התורים שמשתרעים בה, בדרך לדוכני קבלת הסעד. איברהים חסנאת מנהל עמותת קפא המסייעת גם היא לחלוקת המזון, מכיר את הווי התורים לקבלת סיוע וגם את העומדים בתור בשמותיהם המלאים. הוא נולד ברחובות, כבן לזוג ירקנים וחזר לרהט בגיל 9. כשהגיע הזמן לרכוש מקצוע שב לרחובות, למד חשמלאות רכב ועבד במוסכים בעיר. רבים לא הסכימו שיבדוק את רכבם בגלל היותו ערבי. הוא הקים את קפא לפני 10 שנים אחרי מאבק עיקש להכרה מצד עמותות וגופי התרמה יהודים שנמנעו לעבוד בצורה שוטפת ויעילה עם המגזר הערבי.

את המאבק להקמת קפא הוא מסכם בחיוך: "אני מתפלל בכל בוקר לאלוהים שייתן לי קצת בושה". העבודה מול חרדים ריסקה אצלו דעה קדומה שניתן לעבוד בשיתוף פעולה רק עם הישראלים החילונים. "במפגש הראשון עם שמואל הרגשתי מוזר", הוא מודה. "הרגשתי שזה הולך לכיוון לא טוב. אולי יכריחו אותי לתקוע מזוזה או יביאו רב שיסתובב לי כל היום בין הרגליים ויבדוק את מידת הכשרות של מוצרי הסיוע. שמואל הוכיח שאם שני הצדדים רוצים זה עובד. אנשים עניים ורעבים ברהט מרגישים תלושים, כמו תלויים באוויר. בשביל לעמוד חזרה על הרגליים על הקרקע לא משנה להם מאיפה באה העזרה. החרדים מאשל לא נכנסים לרהט בחצר האחורית כמו גנבים. הם פורקים את חבילות הסיוע לאור יום מדי שבוע מול עיני התושבים".

כמויות האורז, שמן הזית והטחינה מתוגברות לקראת החג. תרומות של בשר כבש ועופות מועברות מאנשים פרטיים למקררים. רבים מהצמים ברהט משכימים לפנות בוקר, להיטהר ולאכול ארוחה מוקדמת המכונה "אלסוחור" עם מבחר גבינות ושמנת מטובלים בשמן זית ביצים קשות ופיתות. "אפטאר", ארוחת הערב השוברת את הצום היומי היא בשרית עם סינייה מקלובה והרבה טחינה מכל הצדדים. בשנה שעברה חולק טון בשר כבש בעיר וכ-1,000 עופות. במחסן הסיוע של קפא ואשל מונחים שלל מוצרי בסיס ישראליים מוכרים ואחרים. מיני קמחים, אורז, קטניות, טחינה ואפילו טבליות אספרסו. חלק מחומרי גלם דורשים בישול ארוך, ושימוש מרובה בגז וחשמל ועל כן פחות פופולריים בחלוקה. הבנייתם לתוך תרבות הבישול המקומית היא פרויקט נפרד עליו מופקדת מירי אהרוני, עובדת סוציאלית אתיופית ומנהלת עמותת ילדים הורים בעיר.

מירי היא בעלת תואר ראשון בעבודה סוציאלית ותואר שני בניהול מלכ"רים מאוניברסיטת בן גוריון. אחת לשנה לקראת סוף חודש הרמדאן היא מארגנת ארוחה מפוארת ל-120 הנשים המטופלות על ידה בעמותה. מזמינה לכבודן חברת קייטרינג חיצונית ומלצרים שייתנו שירות מלא ותחושה רגעית, אבל מאוד חשובה – שמישהו משרת גם נשים בדואיות. היא הקימה את המרכז לפני 5 שנים במסגרת העמותה לקידום חינוך ורווחה במגזר הבדואי, והנשים, שנהנות מחבילות הסיוע החרדי מצאו בה כר פורה ליצירה קולינרית. "לפני 4 חודשים הנשים אמרו לי שהן לא יודעות לבשל חצי מהמוצרים שהן מקבלות בחבילות הסיוע. פתחתי את הקרטונים וראיתי סדרת מוצרים שכל משפחה ישראלית הייתה שמחה לקבל – מגוון קטניות וחומרי גלם נפוצים אחרים".

"הנשים העניות התרגלו לנורמות תזונתיות מערביות גרועות וזנחו מסורות בישול בסיסיות", היא מספרת. "הן חיות מהיד מהפה, לעיתים רק מנסות לשרוד את היום. הדבר האחרון שמטריד אותן זה איך ומה לבשל. התזזיתיות הזאת הופכת אותן לצרכניות מכורות לג'אנק פוד וזה יוצר מצב אבסורדי שבו מטבחי הבתים עומדים ריקים והכסף המועט שכן נצבר – מתבזבז על אוכל קנוי ולא בריא". סדרת המפגשים הראשונית עם מירי כללה גרסה בריאה של מקלובה מאודה - ולא מטוגנת, אפיית חלות לשבת ועוגות בחושות. נוצר באופן פחות מתוכנן אפקט מצטבר של תחושת מסוגלות – ובאופן ישיר, השפעה חיובית דרמטית על איכות היחסים בין בני הבית.

"הגברים גילו פתאום שיש עוגות מעשה יד בבית והפכו קצת יותר חנפנים ומחזרים. ימי ההולדת לילדים הפכו אירועים קולינריים זעירים שמחים יותר ותחושת הקרבה והשיתוף בין הורים לילדים גדלה. רמת הבריאות בארוחה ממוצעת גדלה", היא מספרת. "לקראת הרמדאן כל תחושת העוני צפה מחדש מעל פני השטח. החרדה מפני תחושת החוסר במזון וכבוד מצד בני המשפחה מובילה לסף רגשי נמוך יותר והתפרצויות זעם ובכי. אני חווה הרבה גילויים חדשים מהמטופלים שלי בחודש הזה, כולל וידויים על אלימות שהופעלה נגדן מצד בני הזוג".

סעיד אלעוברה מנהל את אגף הרווחה בעירייה בשש השנים האחרונות. המחסור במזון אצל משפחות רבות בעיר מטריד אותו במידה כמעט שווה לתופעת חוסר המודעות לתזונה בסיסית נכונה. הרמדאן הוא חודש מיוחד ומאתגר עבור ילדים כמו מבוגרים. "בגיל 13 או 14 מתחילים לצום בדרך כלל, אבל בשטח, כצורת חיקוי מבוגרים ומשחק, ילדים בגילאי 6-7 כבר מתחרים מי יצליח לצום יותר", הוא מספר. "משפחות עניות 'שמחות' במידה מסויימת על צום הילדים הקטנים מפני שמדובר בחיסכון כספי של ארוחה אחת ביום לפחות", לדבריו.

המפעל לביטחון תזונתי לטעמו לא מוריד את רמת העוני ברהט אלא מעלה במעט את סף הגדרת העני הממוצע בעיר. ילד בסיכון להגדרתו קודם כל מוזנח תזונתית. ילד בעל מבנה רגשי מעורער יותר, לא יימנע מלגנוב על מנת לאכול. לפני שנתיים נערך סקר עומק על ידי אגף הרווחה בבתי ספר בעיר. נמצאו 1,273 ילדים שלא נשלחו עם מנת אוכל מהבית ללימודים. אותם ילדים גם לא הביאו את סכום הכסף הסמלי מהבית לשלם על הארוחות המוצעות בבית הספר. באותו סקר התגלה שמחנכים רבים תרמו מכספם הפרטי לילדים על מנת שירכשו אוכל. ראש העיר הנחה אז באופן מיידי את כל מנהלי בתי הספר לשלם על הארוחות של כלל התלמידים, על חשבון קופת העירייה.

אלעוברה טוען כי מדובר בפתרון זמני רעוע שמוריד מאחריות המדינה כלפי הילדים. למה עירייה ענייה כמו רהט צריכה לממן מזון לילדים במקום המדינה? הוא שואל ולמעשה מסכם את הפתרון הכולל לסוגיה. "אם בכל מקרה מדובר באוכל מסובסד על ידי המדינה, מדוע שלא יחולק בחינם עבור העניים, לפחות לקראת הרמדאן?"