פודינג אורז בחלב צחור ורך

החורף תמיד מגביר אצלי את הסימפטומים של ההתמכרות לשלג. מלידה היתה טבועה בי הכמיהה לשלג לבן ורך שירד עלי.

אחד הזכרונות הראשונים שלי הוא מהלילות הכי קפואים של ילדותי בקיבוץ. הייתי קמה מהמיטה ומתעטפת בשמיכה, פותחת חריץ בדלת ועומדת שם שעות כשרק האף והעיניים חשופים, בוהה בטיפות הגשם ובלב תפילה אחת - "בבקשה אלוהים תעשה שהן יהפכו לפתיתי שלג". הרי בבוקר השלוליות היו קפואות כזכוכית ובצהריים, כשחזרנו מחדר האוכל, אבא אמר שלשמיים יש גוון של פלדה ולאוויר יש ריח שלג. "זה חייב לקרות הלילה!", הייתי משוכנעת. הייתה פעם או פעמיים שתפילתי נענתה ולרגע הפכו הטיפות הכבדות של הגשם לפתיתים קלילים, שינו כיוון והסתחררו ברוח כמו להקת ציפורים מתואמת להפליא.

יש לי חשד שבגלל אהבתי לשלג הצחור, נמשכתי תמיד לאוכל לבן ורך; גבינות טריות, חלב ושמנת, חמאה ושקדים מולבנים טחונים, אורז לבן וחם, פונדו גבינות נוטף וכל מה שמוקרם.

כשבגרתי רציתי לשלב בין האהבות הלבנות שלי - שלג ואוכל לבנבן וקרמי. לכן תיזמנתי כמה נסיעות לאירופה בתאריכים הכי קפואים שיש. כבר דמיינתי את עצמי יושבת בפריז המושלגת אוכלת "מונבלאן", לנה בבקתת עץ בשווייץ ומתענגת על פונדו גבינה נוטף כשבחוץ יורד השלג חרישית, בוהה בתעלות הקפואות של אמסטרדם כשבידי שוקו חם עם הר קצפת לבן ואז הבנתי שיש בעיה. מסתבר שעם בואי, השלג בורח. חומק ממני כאילו להכעיס.

כאשר עברנו לגור במצפה רמון, ויתרתי על יערות ירוקים וימים שלמים של גשם לטובת הסיכוי לשלג בחורף. כמובן שבהגיעי, החורפים הפכו שחונים והשלג התרכז רק בחרמון. אני, בכל אופן, המשכתי בכל יום לצפות לבואו, עם ספל אחרי ספל של סחלב חם וסמיך, זרוי קוקוס ושקדים קלויים. עבדתי אז במסעדת פאב "החבית" הנהדרת וכתבתי במגזין "כביש 40" טור קבוע בענייני אוכל והגיגים. היו שסברו ששמה של המסעדה נגזר ממידותיי ההולכות ותופחות.

בוקר אחד הגעתי לעבודה בהתרגשות עצומה, זה היה אחרי שקיבלתי אישור סופי מאחד מוותיקי הישוב, איש שנחיריו השעירים מזהים ריח של שלג מקילומטרים, שהיום, כן היום, יירד שלג במצפה רמון!

שמתי לי מוזיקה מתאימה כשלמסעדה נכנסו שני זוגות תיירים והתיישבו צמוד לחלונות הענקיים המשקיפים למכתש העצום שמתחתינו. לקחתי את הזמנותיהם באנגלית ובצרפתית, הכנתי להם קפה ודילגתי למטבח להפיק להם את ארוחת הבוקר המפנקת. הכנסתי את כיכרות הלחם הריחניים לחימום בתנור האבן הלוהט, חתכתי סלט טרי, שיקשקתי את הביצים לאומלט ואז, או אז, אני קולטת בזוית העין שהגשם הדקיק שלא פסק מלפנות בוקר הפך לבן והתחיל לעוף באוויר.

הדבר הבא שראו התיירים, שכבר הריחו את ניחוח הלחם הקלוי והירקות הטריים מהמטבח, היה אותי פורצת מהמטבח החוצה בריצה תוך הנפת ידיים, שאגות התלהבות וקריאות מוזרות של אשה עגלגלה שחיכתה כל חייה לרגע הזה בדיוק.

המתכון של פודינג האורז בחלב שבחרתי לתת לכם גם הוא לבן ורך. בשילוב עם הפריכות של סלסלת הקדאיף האפויה והפירות החמצמצים, מהווה קינוח מענג וטעים. תיהנו, ושתהיה שבת נפלאה.

לאורז המבושל (להכין יום קודם): 2/3 כוס אורז עגול
3 כוסות (720 מ"ל) חלב 3%
4 כפות (50 גרם) סוכר
קורט מלח
1 כפית קליפת לימון מגוררת
גרגירים מחצי תרמיל וניל (או חצי כפית תמצית וניל)
לסלסלת הקדאיף: 150 גרם אטריות קדאיף מופשרות או טריות
1 כף (8 גרם) אבקת סוכר
40 גרם חמאה מומסת
קורט מלח
להגשה: חצי כוס (120 מ"ל) שמנת מתוקה
2 כפיות סוכר
פירות חתוכים: תותים, קיווי, עלי נענע

1. הכנת האורז: מערבבים בסיר את החלב, הסוכר, המלח, הלימון והוניל. מוסיפים את האורז, ומבשלים על אש קטנה כ-40 דקות או עד שהנוזלים נספגים באורז. מדי פעם מערבבים כדי למנוע הידבקות. אמור להתקבל מרקם של דייסה סמיכה. מעבירים לכלי שטוח, מכסים בניילון נצמד ומאחסנים ללילה במקרר.

2. הכנת סלסלות הקדאיף: מעבירים את אטריות הקדאיף לקערה, מפרידים ומאווררים אותן. מוסיפים חמאה מומסת, סוכר ומלח, ומערבבים בעדינות עם הידיים עד שהחמאה מכסה את כל האטריות.

3. מחלקים את אטריות הקדאיף לשתיים, ומניחים בקערות מרק רחבות ועמוקות. חשוב שהשכבה לא תהיה עבה מדי וכן להניח אותן גם על הדפנות של הקערה.

4. אופים בתנור בחום של 160 מעלות עד להזהבה עמוקה (כרבע שעה). מוציאים, ומניחים בצד לקירור.

5. הרכבת המנה: מקציפים את השמנת המתוקה יחד עם הסוכר עד קבלת קצפת. בידיים רטובות, יוצרים כדורים מפודינג האורז המקורר, ומניחים בתוך סלסלות הקדאיף. מפזרים בקערה את הפירות החתוכים, הנענע ומעט קצפת.