צבא החיים של מפיקת האוכל האגדית

רותי רוזנבלום, המפיקה הקולינרית האגדית של ערוץ האוכל, מנהלת בחודשים האחרונים את קרב חייה מול מחלת הסרטן. OPERATION PURPLE, צבא תומכים אינטרנטי נלהב, התגייס לעידודה ברשתות החברתיות תחת השם והצבע האהוב עליה. כל אושיות הקולינריה הישראלית עוטפות אותה יום-יום במטעמים ודאגה אינסופית. מעל ולפני הכול היא רוצה להתאהב שוב מחדש, רגע אחרי שתביס את המחלה הארורה.

עד ליום ה-8 בפברואר 2016 ניהלה רותי את חייה באופטימיות סגולה מדבקת. היא הייתה ועודנה המפיקה הקולינארית המיתולוגית של ערוץ האוכל, זו שליוותה ועדיין מלווה מהמטבח האחורי את תכניות הבישול של מיקי שמו, עומר מילר, ארז קומרובסקי, אבי ביטון, אסף גרניט, ברק יחזקאלי, משה בדישי ובעצם כל שף טלוויזיוני אחר שאתם מכירים משלב הרעיון ועד לצילומים. היא "ה-מנהלת" של צוות המטבח שמאחורי הקלעים.

היו לה כמה ימים לפני שלוו במיני מכאובים דמויי שפעת. חוסר דם וסחרחורות שתורגמו למספר בדיקות מעבדה וטלפון מרופא מודאג ששינה את חייה ברגע, מהקצה אל הקצה. היא אובחנה כחולת סרטן מח העצם, MULTIPLE MYELOMA, סוג נדיר של סרטן הדם. "הלם מטלטל- רגשית, בריאותית, ומשפחתית", היא כתבה בהמשך בדף הפייסבוק שלה חודש אחר כך והוסיפה כי, "ברמה הרגשית, הופתעתי, חשתי בלבול, פחד (מוות) ובמהלך היום – הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון ובסוף השלמה".

בשנים האחרונות, למרות אינספור פריצות דרך מחקריות וטיפולים חדשניים – ישנם חולי סרטן שמחליטים באופן מודע להרים ידיים ולא לקחת חלק במסע הרפואי המתיש. מהו מקור הכוח העיקרי שלך במסגרת ההתמודדות עם המחלה?

"אני רוצה להתאהב שוב. תשמע, אני מ-2008 לא התאהבתי, לא הרגשתי את השיגעון הזה. להתאהב זה מה שמחזיק אותי, אהבה זה כל הסיפור. כשאתה אוהב, אתה בנאדם יותר טוב. כמו באהבה, גם בכעס מול הסרטן אני יצרית, ואני רוצה להתאהב שוב פעם מחדש".

ההלם, אם כן, התחלף תוך כמה ימים בשינוי תודעתי עמוק שביסודו הצהירה רותי כי מנקודה זו ואילך החיים הם הבמה עבורה והיא השחקנית הראשית במחזה ששמו 'הישרדות'. ואכן, האחיות במחלקה האונקולוגית של בית החולים אסותא זוכות לשחקנית חיזוק משמעותית שהופכת כל טיפול כימותרפי לאירוע שובה לב שמשלב בתוכו שמחה מתפרצת ומשלוחי מטעמים מכל חבריה השפים. היא מכנה את אותה שקית נוזל כימו גדולה שבכל טיפול מטפטפת את קיצה לאחור באיטיות מרגיזה עם טעם לוואי מתכתי ותשישות גדולה – "המאהב שלי". לא פחות. או "הנשק הסודי שלי בדרך אל הניצחון על המחלה". החיוך לא סר מפניה כמו פקודה מדבקת לשמחה עבור כל הסובבים. גם שתי בנותיה מנהלות במקביל שתי חזיתות של אופטימיות קוסמית. אחת רופאה מניו יורק שמחברת את ההליך הטיפולי לכל ההתפתחויות האחרונות בחקר הסרטן ועמוד פייסבוק ויראלי שכולו צבע סגול ואהבה – OPERATION PURPLE שמו. השנייה נמצאת פיזית בשטח, מלווה לטיפולים, לנה אצלה בימי טיפול ומנהלת את כל ערימות הניירת הנלוות להליך הרפואי.

האויב הוא "הבריון המנוול הזה, הסרטן הזה", שהעז להתארח במח העצמות של רותי ללא הזמנה. הבריון הזה בוודאי לא שיער לעצמו את עוצמת ההתנגדות שיקבל כאשר התנחל בגופה. OPERATION PURPLE - המסע הסגול של צבא רותי, יצא לדרך לפני חודשיים ופעיליו הצהירו כי לא יעצרו עד לניצחון. "יהיו בו עליות מורדות, פיתולים, עצירות, פריצות דרך, תחנות התרעננות, משברים והתגלויות של אנשים", כתבה רותי למאות פעיליה. הם מציפים אותה מדי יום בשלל תמונות, על מוטיב הצבע הסגול.

אני מבקש לרדת לסוף טעמו של הצבע הסגול שעוטף את חייה ואת מאבקה ההרואי במחלה, את הווייתה. היא נזכרת באביה, שנפטר בגיל צעיר ממחלת ריאות וסבלו היה תמיד מרכז ההתרחשות בבית. סגולה לרפואה, לחיים ארוכים כך היא משערת את תחילת הדברים. ומשם תמיד היא עוטה על עצמה סגול כלשהו. בצעירותה הייתה מעשנת מריחואנה עם ניירות גלגול סגולים וכל שיחה או התכתבות מסומללת אצל רותי, חייבת להכיל משהו מהסגול – לב, תמונה, ציטוט או אמרה.

החיבוק הזה שהיא מקבלת, ברשתות החברתיות ומכל קצוות השף הישראליים מלווה אותה יום-יום, שעה-שעה. מיקי שמו לא מפסיק לשגר עוגות ושאול בן אדרת מקפיד על משלוחי מנות ללא מלח וסוכר – שיהיה בריא. רות אוליבר, שפית קונדוטירית וחברה יקרה חולת סרטן בעצמה, מתפקדת כמנטור זמין לעצה במאבק עם שיחות טלפון מעודדות מדי יום. "אני דוגלת בתזונת פליאו של בשר וירקות, ורות ממציאה קינוחי פליאו לקהילת הפליאו וגם עבורי". גם השפית ציונה מילמן, מטופלת באסותא, תורמת משלה בטיפוח המנטרה ההוליסטית במלחמה.

רותי נולדה בתל אביב ואת ילדותה העבירה בירושלים בתוך בית מגוון למדי מבחינה גסטרונומית. כור היתוך של הורים וסבים ממוצא ספרדי, יווני, בולגרי ופרסי. סבתא שמבשלת על פתיליות במטבח בלי מים זורמים, רק מים שאובים. שולחנות חג של תבשילים ומאפים בלקניים, "מיליון טעמים בכל שולחן". תמיד שמענו על הג'רדינה, מלשון الجيران – השכנים שלנו", היא נזכרת. "כשאימא לא רצתה אותך בבלגן של הבית היא הייתה שולחת אותנו לג'רדינה, השכנה הערבייה, והיא, בניגוד לאימא גם הייתה נותנת לנו לעזור במלאכת המטבח. הייתה לה הסבלנות שלא הייתה בבית. והיו אצלה ממולאים מכל הסוגים: כרוב, קישואים וחצילים שעד היום אני מגדירה אותם כמומחיות שלי במטבח".

חיי השכונה הירושלמים האלה בנו בסיס מוצק לכישוריה החברתיים, בתקופה שבה ילדים היו חלק מעולם משחקים שכונתי-שוויוני מעורבב בכל צבע, גזע ודת. זו הייתה ירושלים של ימי כביסה שכונתית, עם כל האימהות והילדים שפזורים ברחבות של שכונת מזכרת משה. "היה שם סיר גדול של שעועית ברוטב אדום ואורז לצהריים. בבקרים חילקו פרוסות עבות של לחם שחור ספוג ומטפטף שמן זית לצד עגבנייה. בין לבין היו מסתובבות אימהות עם צנצנת שמנת אחת וכפית אחת ביד, מאכילות באותה כפית ומאותה צנצנת עשרות ילדים. טאבון-תנור שכונתי שאליו נאספו האימהות בימי שישי בבוקר, עם סיר חמין ביד. באופן ספונטני התנור עשה עבודתו במשך שעות, ולכל סיר הייתה כמובן חותמת כתובת עיצובית ביתית משלו".

אצלה אוכל הוא עניין של מצב רוח, והיא כאמור רוב הזמן מאושרת. "90% מהזמן טוב ושמח לי, אז אני לא יכולה להפסיק לבשל. באופן כללי אני לא אוהבת לישון הרבה, והשכנים שלי בבניין בת"א מתלוננים הרבה על הריחות הכובשים והמתסכלים של שעה 5 בבוקר. כשהגעתי לארץ ב-2008 לא היו בבניין יחסי שכנות, אז דבר ראשון ארגנתי מסיבת בניין במסגרתה כל אחד גם מביא תבשיל מהבית". מאז הכל היסטוריה; יש קבוצת ווטסאפ פעילה בבניין שמשתפת מתכונים, הצעות לבייביסיטר והמלצות על אנשי מקצוע.

לאחר ילדותה הצבעונית בירושלים, היא מצאה את עצמה בניו יורק בעקבות רילוקיישן של בעלה לשעבר. היו לה חיי מותרות באפר איסט סייד של מנהטן, ובגיל צעיר, עם תואר שני בחינוך מיוחד היא עבדה כמחנכת בביה"ס יהודי. בהמשך השלימה תואר בהיסטוריה ושחזור עתיקות ונברשות ופתחה עסק משגשג שמכר והשכיר תוצרתו לאספנים לתפאורנים הגדולים של הוליווד. משם ללימודי תחביב בCIA - The Culinary institute of America , והם אלה שהובילו ליצירת אפיק הכנסה נוסף של קייטרינג ביתי למקומיים ומקצוע לחיים.

היא חזרה לארץ ב-2008 בלי מקום עבודה לנחות בו, עם החלטה שכל מה שהיה הוא לא מה שיהיה. לא בזוגיות ולא בעסקים. פרק האוכל של חייה נפתח בישראל עם קבלת ג'וב הפקתי משני באחת מתכניות האוכל של ישראל אהרוני והתפתח לרומן טלוויזיוני מתמשך, שבו לקחה חלק משמעותי בעיצוב עידן השף-סלב הישראלי.

מטבח אחורי של תכנית טלוויזיה הוא מטבח מבשל דמוי מסעדה לכל דבר ועניין, עם טבחים שנהנים משכר יומי גבוה בהרבה מהממוצע, שוטפי כלים ושאר ידיים עובדות רלוונטיות. כל אלה מונהגים על ידי המפיקה הקולינרית, שהיא למעשה הסו-שפית של השף סלב. "זה מטבח שצריך לתפקד ביום נתון כמו צוות מטבח של מסעדה עם כל המשמעויות. עובדים קשה, ובמקרים רבים, החלל המשרדי או הביתי הופכים למטבח מאולתר לצורך הצילומים. יוצרים יש מאין כי הצלחה של תכנית תלויה במידה לא מבוטלת בהצלחתו של המטבח האחורי. האוכל תמיד חייב קודם כל, להיראות טוב".

בשנתיים האחרונות היא כותבת ספר רומן שיגלה את כל מה שמסתירה חנופת המצלמות, על המטבח האחורי של תכניות הבישול. הדיסקרטיות לגבי תוכן העניינים נשמרת במלואה. "שפים הם אנשים כמוני וכמוך, יש להם פחדים, אכזבות שמחות ופשלות", היא רומזת. "ישנם פערים לפעמים בין איך שהמתכון נראה על המסך לבין טעמו במציאות, בין דמותו המציאותית של השף ומה שקורה בטלוויזיה. ישנם גם שלל אילוצים מעוררי דרמות בזמן שידור שעיקרם הפער בין הרצוי הקולינרי לחזקתם נותני החסויות על הנעשה. כמו "מתכון עם קמח שמשתנה בהוראה מלמעלה, כי חייבים לתת במה לבורגול של נותן החסות".

פעם בשבוע היא מגיעה לבית החולים אסותא ברמת החייל לקומבינציה רפואית של כימותרפיה ביולוגית שמרפאה ומתעללת בגופה בו זמנית. "יום אחרי הכימו אני כמו סמרטוט. מנסה בכל זאת לזוז וללכת, אפילו אם מדובר בחמש דקות על המדרחוב של שינקין. בימים שאחרי, זה משתפר בהדרגתיות אבל לפעמים אני חייבת לשכב מתשישות וכאב. אחרי 10-15 דקות של שכיבה אני שוב מתאזנת".

היא עובדת מהבית הרבה ומסרבת לוותר על שום אלמנט, קטן כגדול – בכל הנוגע לתחום אחריותה בניהול המטבח האחורי. "אני לא יכולה להישרט או להיחתך בהוראת רופאיי, ולכן מתרכזת יותר במתן הוראות הפעלה למטבח ופחות בבישול עצמו".

שגרת ימיה לא השתנתה בהרבה. היא מרקידה בקניות את שוק הכרמל עם מסיכה, והסוחרים, חבריה הוותיקים, מובילים את הקניות ישירות לביתה. מוסי פנצטר לדוגמא, איש הדגים המפורסם, שולח פעם בשבוע דגי סלומון טריים, מפולטים בלי עור ובלי כסף ישירות לביתה. הוא מסרב לקחת תשלום. "אני רוצה שאת תבריאי והדגים עלי", היא מספרת שכך הוא אומר. "יש לי מקום טוב בנשמה של מוסי, והוא חסר פשרות לא רק לגבי דגים, גם לגבי האהבה לבני האדם".

המחווה שריגשה אותה יותר מכולן, עד כה, הייתה זו של מעסיקיה מחברת "ענני תקשורת"- שמיים הפקות, אחרי שהודיעה להם על מחלתה, שבוע לאחר גילוייה, במהלך צילומי תכנית לשאול בן אדרת. הם הבטיחו עסקים כרגיל והרבה מעבר, תמיכה ככל שיידרש.

סיכויי ההחלמה של רותי מהמחלה, לפי תפיסתה, הם "סיכויים טובים מאוד". אבל הדרך לשם, היא מציינת, "תהיה מאוד קשה". רופאה העריך כי חל שיפור של 40% מבחינת המצב הרפואי שהיה לפני תחילת הכימותרפיה, אך שנה מטלטלת עוד לפניה, מלאה מפגשי כימו שבסופם המתוכנן תבוא גם השתלת מח עצם ותחילתו של הליך נורמליזציה בהתמודדות על המחלה. אין פחד בעיניה או בדיבורה. יש כעס גדול על הסרטן. "יש דברים שלא הספקתי לעשות. טיילתי רק בחצי עולם, חסרות לי חוויות. מעצבן אותי שהמחלה הזאת היא הבוס החדש שלי, הלא מוזמן שלי", היא רוגזת.