לציבור שומרי הכשרות יש יחסית מעט מאוד מבחר בכל הנוגע למסעדות דגים, עקב בעיות שרצים או בעיות של פתיחה בשבת, או גם וגם. אז נסענו לסניף של בני הדייג באשדוד שמחזיק תעודת כשרות רגילה, ואולי גם קצת בשביל לתור אחר האמינות של מסעדת דגים בעיר עם ים.
המקום מעוצב בצורה נעימה עם עיטורי קיר בסגנון יווני ותקרה גבוהה עם נורות פחם. בבני הדייג, לפחות בתפריט, לא מחפשים להדגיש גורמה בכוח, אלא רוב הזמן לשדר את הפשטות שאמורה להגיע ממסעדת דגים על החוף, עם תמחור בהתאם: ארוחת חאפלה עם הרבה סלטים ודגים על האש ואווירה סמי-יוונית. פה טמונה ההצלחה, אבל גם נקודת החולשה של המקום, איפה שבני מנסה להתחכם לכיוון הגורמה, הקסם קצת נעלם.
כך למשל בהתחלה: שניים עשר סלטים, כמניין שבטי ישראל, נחתו על השולחן בכל צבעי הקשת המקובלים במטבח בסגנון עדות פותחים שולחן. היו שם כרוב לבן, כרוב אדום, לימון כבוש, סלט 'ירוקים' קצוץ, חמוצים, חומוס עם טחינה, סלט סלק, חציל בעגבניות, סלסה, חציל במיונז, אצבעות חציל ושני כדורי פלאפל על מצע טחינה. כצפוי קשה היה לצפות מכולם להבריק, אבל העובדה שגם אף אחד מהם לא זכור לרעה, וגם שהסלסה הייתה חדה ומצוינת, כמו גם כדורי הפלאפל הפריכים, בצוותא עם סלט הירוקים שהיה מתקתק בצורה מאוזנת ולא מחרידה כנהוג בז'אנר (יופי של חמוציות), פתחה לנו את הארוחה. נוסיף לסיפור פוקאצ'ה שמנמנה וטרייה באיכות גבוהה להפתיע, והנה, יש פה כבר סוג של חאפלה. הסוד? לא לקפוץ מעל הפופיק.
והנה הגיע לו הסשימי כמנה ראשונה מתוך שתיים. פתאום מנת גורמה מעוצבת ושיקית שמבליחה אחרי ששקענו כבר באווירת סלטים ושכונה. התפריט כמעט לחש לנו בסוד שהוא "בליטוף אסייתי", והתוצאה בשטח הייתה חמישה נתחי דג יפהפיים - דניס, לשם שינוי מבורך - שצועקים לעזרה מתוך שלולית מוגזמת לגמרי של מה שהרגיש כמו גלוני טריאקי וסויה (וסליחה מהאיולי שצוין בתפריט אבל לא בלט במנה). מדובר בפספוס, בגלל שהדג עצמו היה, כך נדמה, בעל פוטנציאל מלא לקחת את המושכות ולהוביל את המנה. במקום ליווי חמצמץ או אפילו קצת מלוח שרק ילווה אותו בהופעה אקוסטית מובחרת קיבלנו מופע אור-קולי עם זיקוקים ובעיקר רעש. חבל.
משם הגיעה מנת הפתיחה השנייה, קציצות הדגים, האחות החורגת והלא מפותחת מספיק לקציצות הבשר, שכמעט תמיד מפשלים בה, בכל מסעדה חלבית כשרה ברחבי נחלת אבותינו. ובכן, לא עוד. הקציצות שהגיעו אלינו היו פשוט מעולות וההגשה שמחה וביתית: מבעד לטחינה משובצת בשום וקצת בצל סגול, בלטו להן קציצות לברק שבהן מרגישים ממש את הדג. גם הרוטב היה מעולה בפני עצמו עם המון גזר ופטרוזיליה וכנראה שכמות ביצים וקמח שהחזיקו הכל לכדי משהו מוצק ולא מתפרק כמו צעצוע סיני. אין לי מושג למה מנה כזו לא מגיעה גדולה יותר ככוכבת בפני עצמה בטור המנות העיקריות, היא לגמרי סיבה להגיע במיוחד לנשנש בהנאה.
אם כבר עיקריות, כנראה שלדניס לא היה יום טוב במיוחד. במנת הסשימי, הוא כאמור הספיק להיות טעים לרגע, אבל לטבוע בשלולית אסייתית, והנה כשקיבל הזדמנות נוספת בתור פילה בצלחת מרכזית, הוא לא טבע אלא פשוט איבד כל טעם ונדרש ללימון שוב ושוב שיכסה בו כל מילימטר, וחבל כי עסיסיות הייתה גם הייתה.
ללברק דווקא היה יום טוב. גם בקציצות, גם במנה העיקרית. לא פעם הלברק משמש עבורי כברומטר, זהו דג עם בשר שמתייבש ביתר קלות בבישול חסר תשומת לב, שמפיל לא פעם גם מסעדות שף גבוהות מצח שמנסות להגיש אותו בטעות כפילה. פה קיבלנו את הדג חצוי ישר מהגריל, במידת עשייה מושלמת וכמות מלח עדינה ומדויקת. אם אצל הדניס נזקקנו בשלב מסוים כמעט להזריק את הלימון לווריד וזהו, אצל הלברק שכחתי שהוא קיים וזה נדיר. יופי של מנה, ויופי של פשטות. אגב, אם כבר אנחנו פה: זה הזמן להודיע למנהלי המקום שמסעדת דגים עם מלצר שמציע "דג סולומון" זה כמו רב שעולה לתת דרשה ולא יודע באיזו פרשת שבוע אנחנו נמצאים. די עם זה.
באופן מחשיד משהו עוגת הטופי קרם קוקוס שביקשנו לקינוח דמתה למנות שנתקלנו בהן במסעדת דגים כשרות אחרות. כנראה עניין של חוקי גילדה או משהו. בכל מקרה, הקינוח היה חביב מאוד עם קצת פחות דגש בשוקולד, אבל סיומת נחמדת באופן כללי.
בני הדייג מצליחה כשהיא לא מתאמצת וקצת משתעלת במקומות עם מאמץ היתר. מי שיוותר על ניסיונות גורמה מגושמים, ומחפש דגים טריים שעוברים טיפול אוהב בגריל, באיכות גבוהה, או קציצות מעולות מהסוג שזוכרים, ימצא פה בית חם ושירות מצוין ומהיר. כאמור, מבחר מסעדות לשומרי הכשרות לא מספיק גדול כדי להותיר אותם בררניים.
בני הדייג, הגדוד העברי 5 גן העיר, אשדוד, 08-6234040. כשר
חשבון בבקשה: