הבר של הנשיא: לגמנו קוקטייל במאה דולר אצל טראמפ

"יש לך הזמנה?" שאל איש השירות החשאי שהוצב במחסום שהוקם בפתח מלון טראמפ בוושינגטון במוצאי השבת שעברה. "האמת שלא", השבתי, "באתי לשבת בבר". השומר לא הותיר המון מקום למשא ומתן. "אז אם ככה אין כניסה הערב, מצטער". מסתבר שבאותו הערב ממש, החליט נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, להגיע ולאכול במסעדה המקומית, BLT, של השף דייויד בורק. השמועה פשטה במהרה בטוויטר הודות לעיתונאי שקיבל מידע מראש על הארוחה הראשונה של טראמפ בוושינגטון מחוץ לבית הלבן, הזמין מראש מקום, וזכה לתעד מקרוב. לאט לאט החלו להתקבץ בחוץ סקרנים, כולם נהדפו באלגנטיות. "נוכל לראות את הנשיא?", שאל אחד מהם. "מי אמר לך שהנשיא פה", השיב לו איש השירות החשאי, כאילו שיירה ענקית של ניידות משטרה שעומדת בחזית המלון ומחסום של השירות החשאי לא היוותה רמז עבה מספיק.

נאלצתי לשוב על עקבותי ולחזור ביום אחר. בפעם השניה, זה כבר הלך הרבה יותר חלק. "מאיפה אתה?" שאל אותי וולט, גבר מבוגר מאורגון ברגע שהתיישבתי על הבר. "אה באמת? מישראל? תדע לך שאנחנו מאחלים הצלחה מכל הלב לשגריר החדש פרידמן, והלוואי שיעבירו את השגרירות לירושלים!". ג'יין, שישבה לידו, מבקשת להצטרף לשיחה כדי להביע צער על התקריות האנטישמיות האחרונות בארצות הברית. "זה באמת מאוד מאוד העציב אותי. אני נפגשת היום עם הנציג שלנו בקונגרס ואני מתכוונת להעלות את הנושא הזה". היא מושיטה לי כרטיס ביקור עליו כתוב "אמנות ההרס". "יש לי חברה להריסת מבנים", היא מסבירה. "משלמים לי כדי לפוצץ דברים באוויר!".

הסמול טוק עם השכנים מתארך, ולעברי נשלחת מן הברמן צלחת פיצוחי הבית. אלה פיצוחים המרוססים בשמן כמהין, ומעליהם מפוזרת אבקת סוכר. מעשה סביר בסך הכל. בדומה לכל חטיף בעל שילוב טעמים ביזארי, אתה לא רוצה לגעת בזה ולא יכול להפסיק לאכול מזה בו זמנית.

מלון טראמפ הבינלאומי בוושינגטון ממוקם על שדרות פנסילבניה, המחברות בין הקונגרס והבית הלבן, וניתן לראות ממנו את שניהם. המבנה המרשים נחנך בשנת 1899, ושימש עד שנת 1914 כבניין הדואר המרכזי בוושינגטון. מאז הוא החליף המון ידיים, ניסיונות של יזמים להרוס את המקום ולבנות במקומו משהו חדש. בשנת 2012, זמן רב לפני שהחליט להיכנס למרוץ לנשיאות ארצות הברית, זכה תאגיד טראמפ במרכז לפיתוח המקום, והתחייב לבנות במקום בית מלון עם כ-260 חדרים מפוארים. במהלך חודש ספטמבר, כינס טראמפ עיתונאים במלון כדי להודיע להם שהמקום ייפתח לפני לוח הזמנים המקורי, והוא אכן נחנך רשמית ב-26 באוקטובר.

לטראמפ מלונות רבים ברחבי העולם, אולם דומה שאף אחד מהם לא מושך את אותה תשומת לב כמו זו של המלון הזה, אשר עומד מאז בחירתו של טראמפ לנשיאות במוקד של מאבק פוליטי ומשפטי. רק בחודש שעבר פנו שני סנאטורים דמוקרטים למבקר הכללי בדרישה שיבדוק את המצב החוקי והאתי של המבנה, שכן בחוזה המקורי, שנחתם כאמור לפני כמה שנים, נכתב כי הוא לא יושכר לאנשי ממשל. בנוסף, נרשם עימות מתוקשר בין טראמפ ובין שני השפים חוזה אנדראס וג'פרי זכריאן שהיו אמורים לפתוח מסעדות בשטח המלון ולפי דיווחים בארצות הברית החליטו שלא לעשות זאת לאחר ההערות שהשמיע הבוס עם השקת הקמפיין שלו בנוגע למהגרים ממקסיקו.

בוושינגטון פוסט פרסמו זמן קצר לאחר הבחירות כתבה מקיפה על המלון תחת הכותרת "עבור דיפלומטים זרים, מלון טראמפ הוא המקום להיות בו". במסגרת הכתבה שוחחו דיפלומטים עם העיתון והציגו את הדילמה: האם להשתכן במלון טראמפ כדי לנסות ולהתחבב על הנשיא, או שמא דווקא לא לעשות זאת כדי לא להיראות כמי שמנסים להשיג גישה לליבו באמצעות כסף. בנוסף, הפך המקום לאתר של הפגנות נגד טראמפ, כאשר בשבועות האחרונים בחרו מפגינים המתנגדים לנשיא להתגודד במספר הזדמנויות מחוץ לבית המלון.

כך או כך, מסיבוב בלובי ובבר של המלון ניכר שנעשה כאן ניסיון לשלב יוקרה וחמימות, באופן שלא יעורר ניכור. כך, למשל, הותקנו בבר ארבע טלוויזיות המשדרות במקביל תכניות ספורט לצד "פורנזיק פיילס", הגרסה האמריקאית וממוקדת המדע של "בשידור חוקר", המשודרת בלופ אינסופי באחד הערוצים למרות שירדה מהשידור לפני שנים רבות. אלו דברים המאפיינים כל בר אמריקאי ממוצע.

תפריט הבר מעניין כי הוא משלב מנות ומשקאות בסכומים סבירים יחסית, כמו בקבוק בירה סטלה ב-9 דולר והמבורגר ב-25 דולר, לצד קוקטיילים שהזול ביותר מבניהם עולה 24 דולר. הבר מציע גם כמה סטייקים, פירות ים, פלטות של גבינות ונקניקים, לחמים וקינוחים. המחירים כאמור נעים על טווח רחב מאוד, החל מקינוחים ב-12 דולר דרך מנות ראשונות בטווח של 14 עד 22 דולר, ועד לגולת הכותרת המכונה בתפריט "טראמפ טאוור": מגדל של חצי קילו לובסטר עם שרימפסים, צדפות וסרטן כחול ב-120 דולר.

אבל למרות ההתבוננות המוקדמת, אין הרבה מקום להתלבטות. נשלחתי עם הוראה ברורה: לטעום את הקוקטייל הכי יקר שיש במלון טראמפ, במחיר של מאה דולר, ולדווח איך היה. בלית ברירה, נאלצתי לקבל עלי את הדין.

שמו של הקוקטייל הוא "דה בנג'מין", על שם בנג'מין פרנקלין, אחד מאבות האומה האמריקאית ומי שהיה בין היתר גם ראש רשות הדואר, והוא מכיל, אני מודה שלא הבנתי זאת עד הסוף לפני שהזמנתי, שלושה סוגים של וודקה: וודקה "שופן" מתפוחי אדמה, וודקה בלוודיר, וליתר ביטחון גם וודקה אבסולוט ELYX, שאחת מהן עשויה מחיטה והשניה משיפון, לא שזה כל כך משנה כי שלושתן התערבבו יחד. וודקה עם וודקה עם וודקה. אין מה לומר, קליל ומאוזן. לצד המשקה המעודן הזה, שהגיע בכוס מרטיני ענקית וצעקנית עם פסים אדומים, כלי שנראה מתאים יותר להגשת גלידה, הגיעו שלושה אויסטרים טריים על קרח וכפית של קוויאר שחור.

התבוננתי בדבר בהבעה של גבר שרואה את התרשים של הוראות ההרכבה של רהיט מאיקאה. בתוך תוכך אין לך מושג מה לעשות עם הדבר הזה, אבל בו בזמן זה מבחן לכבוד שלך, במקרה הזה הכבוד שלי על הבר. לאור הנונשלנטיות שבה הזמנתי משקה במאה דולר, השכנים מאורגון משוכנעים שאני אוליגרך. להודות שאין לך מושג מה לעשות עם הדבר הזה – לא בא בחשבון. הברמנית שקלטה את מצוקתי נחלצה לעזרה. "אתה יכול לשים את זה במשקה אם אתה רוצה, או – וזה מה שאני הייתי עושה, לקחת שלוק מהוודקה ואז לקחת ביס מהקוויאר". לשים כפית קוויאר בתוך כוס של וודקה ואז לשתות את זה. למה שאני ארצה לעשות דבר שכזה?

שורה תחתונה, מה אפשר לומר על הדרינק הזה. ברצינות. מדובר בוודקה מאיכות טובה מאוד בגביע ענקי. הטעם הכי שטוח ומונוטוני שיכול להיות, לא משנה כמה קוויאר תזרקו פנימה. מה שכן, זה משקה חזק שבהחלט נותן את אותותיו. אי אפשר אחר כך להמשיך בלו"ז כאילו כלום לא קרה. ניסיתי לקבל מהברמנית אישור לאיכות הקוקטייל והתעניינתי כמה הוא פופולרי. "לומר לך את האמת, לא יודעת מתי הוצאנו את הקוקטייל הזה", היא אומרת. "הוודקות עצמן נחשבות לפופולריות, ואני מניחה שעיקר המחיר פה הוא בגלל האויסטרים והקוויאר".

למי שמדמיין לעצמו מבנה נובורישי מנקר עיניים עם זהב בכל פינה, זה לא המקום. העיצוב וההרגשה בתוך המלון מזכירה במידה מסוימת מלונות יוקרה אחרים בעיר כמו "ארבע העונות", ה"מייפלאוור" או ה"וויליארד", שגם הם מושכים אליהם שילוב של אנשי עסקים, דיפלומטים, עיתונאים ופקידי ממשל. הלובי עצמו מעוצב בצבעי טורקיז, ברמקולים מתנגנת מוזיקת מיינסטרים אמריקאית, השירות חביב מאוד ולא מתנשא, והתפריט הרחב המוצע בבר מאפשר לשתות בירה בלי לשבור תכנית חיסכון. עם זאת, מן הסתם, לא מדובר בבר השכונתי הבא של צעירי וושינגטון, אלא במקום יוקרתי שהוא, סליחה על הביטוי משנות השמונים, בעיקר מקום לראות ולהיראות בו, עבור אנשי הסצנה הפוליטית והדיפלומטית של וושינגטון, או כפי שהכתירו את המקום רק אמש בסוכנות הידיעות AP: "הבירה הפוליטית של עיר הבירה".