הפער בין מדריד לחרז מפגין את עצמו כבר על כבש המדרגות שמוצמד למטוס, עושה מתיחות בדרך הכמעט סוריאליסטית לתוך הטרמינל - בגדול, לך בחופשיות כשטבע והרים סביבך, ויהיה בסדר - ומתגלגל על מסוע המזוודות, דרך הדלתות האוטומטיות, והחוצה.
לא יותר משעה באוויר, והעוצמה של בירת ספרד מפנה את מקומה לנשמה שמאפשרת אותה. 35 דקות מוטרפות ועתידניות משער לשער בשדה התעופה בראחס, ופחות מחצי מזה מהרגע המשמח של "Mr Granot" על שלט, ועד למלון.
כיכר קטנה, כיכר קצת יותר גדולה, שדרה בינונית ושטופת שמש, מספר בלתי סביר (ועם זאת הכי סביר שיש), של פרלמנטים שוקקים בשעה שכל חנות אחרת הגיפה את תריסיה, והגעת. 72 שעות של סייסטה ופיאסטה מתחילות עכשיו.
הנשמה שמאפשרת. חרז
בסיס הנסיעה, ולמעשה הסיבה שכינסה (ואירחה) בעיר הספרדית עיתונאים מהונג קונג ומפריז, מומבאי ורמת גן רבתי, היא ה-Double Cask וה-Colour Collection של מזקקת מקאלן, שתי סדרות החוגגות את אותו קראפט, ומביאות לידי ביטוי מוחשי - בכוס ממש - את הפילוסופיה כולה, ואת זיעת האנשים העמלים על הגשמתה.
הראשונה, שנועדה "להפיח חיים בוויסקי", משתפת פעולה עם הצלם הווירטואוז אריק מדיגאן האק (Erik Madigan Heck), לכדי "חוויה רב-חושית" של צילום וצבע, המאזנת בין חביות עץ האלון האמריקניות, ואלו האירופיות. תוכלו למצוא בה וויסקי בן תריסר שנים (וניל וקליפת לימון באף, פירות ונגיעת מוסקט בפה וסיומת הדרית), את אחיו הנהדר בן ה-15 (חמאה ומעט שוקולד באף, צימוקים מתובלים בפה, סיומת בינונית) וכן את מקאלן דאבאל-קאסק 18, ריקוד טופי-ג'ינג'ר-תפוחים מופלא המכונה פה "השמפניה של הוויסקי", די בצדק.
השנייה, מהדורה ייחודית לדיוטי פרי ברחבי העולם, קראה לדגל הסקוטי את המעצב הגרפי דיוויד קרסון, ששאב השראה מחרז, כל הדרך להכרזה צבעונית שמחה, צעירה וסקסית. תוכלו למצוא בה מקאלן 12 (פירות יבשים וקליפות הדרים מסוכרות באף, קינמון ורמיזות וניל בפה, סיומת ארוכה), מקאלן 15 (תפוזים ומעט אלון באף, שמנת ואפרסקים בפה, סיומת בינונית) וכן את הדרמה המרתקת שהיא מקאלן 18, ובה קלמנטינה ופנקוטה, חלת דבש ושוקולד חלב.
וכך, הפיקניק של מקאלן מתחיל בדיוק איך שהוא אמור להתחיל - בנקודה הגבוהה ביותר באזור חרז, ועם כל טוב האדמה על הצלחות, ובכוסות.
אנחנו משיקים כוסות - לא בפעם האחרונה לבוקר הזה, ובטח לא בפעם האחרונה לטיול הזה - במעין גינה פנורמית מוצלת ורומנטית, מטופחת אך בלתי מלאכותית, שהיא פסגת יקב Valdespino, עוגן שרי מקומי החולש מאז 1875 על כרמים ואולמות ייצור, חוות סוסים ומרכזי מבקרים, כולם באוויר שכמעט ניתן לטעום.
"אנחנו מקבלים את הטוב ביותר מהרוח ואת הטוב ביותר מקו החוף. את המיטב של הנהרות ואת שיאן של האדמה וההרים", הוסבר לנו שם עם כל הצניעות האפשרית שעדיין מסוגלת לתאר משולש גיאוגרפי עוצמתי כל כך, המשרת היטב גולשי גלים ולוגמים כאחד, "זוהי הנקודה האולטימטיבית לגידול ענבים, אבל היא אולטימטיבית לאלמנטים רבים אחרים בחיים שלנו כאן".
בתוך הבודגה, מפצירים בך בעדינות ללכת בעקבות הארומה, טעימה אחר טעימה, חודש אחר חודש, שנה אחר שנה, עשור ועוד עשור.
בשלב מסוים, ובאופן טבעי לחלוטין, אתה מעט מסתחרר ומאפשר למסדרון הארוך להסליל אותך בין החביות. כוס אחר כוס (אחר כוס), תוך כדי סיבובי פרסה בעקבות חביות הדאבל-אייג'ינג, יצירות מופת בת רבע מאה פלוס-מינוס, שמוזגות פנימה טעמים גלובליים, ממקסיקו ועד הודו. עולם.
בסוף המסלול הזה (למעשה במרכזו, השנים עדיין נערמות מלמעלה) אתה לוגם 18 שנות שרי סמיכות ומתוקות. מדובר, לכל הפחות בבילד-אפ המוצדק ביותר שיש, שגורם לאנשים לרוקן את הכוסות ולדבר על מוזיקה, מנגינה, הרמוניה. מילולית, כמובן, שמעתי במו אוזניי.
השראה. דיוויד קרסון מפיח חיים בוויסקי
מדברים פה על חמאתיות ותפוחים, לימונים ופרחים, תנועה ומינרליות, רצפה ושבירת רצפה וצבעים שמרוויחים מכל זה. אלו מילים גדולות שאומרות הרבה למי ש"מבין" ביין ובשרי, ומעט פחות למי שנרתע מהלינגו, ופשוט רוצה לשתות משהו.
בסוף, כמעט כרגיל במקרים האלה, אלה וגם אלה יושבים על כיסא עץ גבוה ברחובות חרז, ושותים את הערב ביחד, בזמן שהשמש משתפת פעולה עם שקיעה מאוחרת. היין מתפתח ומקבל אופי עם הזמן, אמרו לך בבוקר. בחרז, הזמן הזה איכשהו הוא תמיד עכשיו.
השרי - וזה המקום להפסיק לבלבל עם ליקר הדובדבנים הידוע - הוא יין מחוזק שנוצר במקור בתחומי חרז, על בסיס ענבי פאלומינו בעיקר, והפך לאורך השנים לטיקט קולינרי-תרבותי המצדיק ביקור מיוחד, ממוקד, ואז מפוזר כמובן, כשהכוסות מתחילות להיערם לצדך.
הכרוניקה היפהפיה הזאת - מסע של טעמים ומסורות, ידע מצטבר ומומחיות למדנית, שורשים והיסטוריה - מתרחשת במקביל גם בספייסייד שבצפון-מזרח סקוטלנד, מקום מושבה של מזקקת מקאלן מאז 1824. "התרבות הזאת של חרז, והקהילה המפוארת שלה, משכו אותנו לכאן באופן כמעט טבעי", הסבירו הסקוטים, "רצינו להיות חלק מהסיפור הזה, ורצינו לכתוב את הפרקים הבאים שלו ביחד".
זהב בכוס. קוקטייל קופה בווינה בריסטול
כאן, במשפט הזה, טמון כמעט הכול. הקראפט הייחודי של מקאלן נשען על חביות עץ האלון המתובלות בשרי של חרז. אלו תורמות לאופי ולארומה, לצבע וכמובן לטעמים, כל הדרך ליצירת אמנות שבמקרה מתגלה אליך בתצורת בקבוק, ומשקה.
כל חבית כזאת נוצרת במשך חמש שנים ארוכות ויסודיות, ורק אז נשלחת למזקקה. בסוף הדרך, היא אחראית ל-80% מטעם הוויסקי, ול-100% מצבעו, תוך כדי דיאלוג מתמיד, או "וויסקי שמשוחח עם החבית", כהגדרת מקאלן.
"אנחנו אובססיביים לחביות שלנו, ואנחנו גאים גם בהן וגם באובססיביות הזאת", הצהירו, "אבל כשאתה בא לטעום את הוויסקי, אין מבחינתנו 'נכון' ו'לא נכון', אלא רק אתה, הטעם והתחושה".
הגישה הזאת מתערבבת שעות ספורות לאחר מכן, בארוחת ערב שמתחילה בחצר המהממת והטוסקנית במאפייניה של וינה בריסטול, דקות נסיעה בודדות ממרכז חרז.
מלצרים מהודקים נושאים מגשים כסופים וחולפים על פניך עם טאפאסים בלתי תל-אביביים, ומה שמתחיל כנימוס אלגנטי של "אולי אטעם משהו קטן", מידרדר במהירות ל"תישאר פה, אין טעם שתמשיך עם מגש ריק אחרי שאסיים איתך".
כל זה, לרבות ה"אין נכון ולא נכון" ההוא, נלגם כקופה, קוקטייל פתיחה זהוב המאגד וויסקי, שרי וסודה, ועושה את זה בקלילות אלכוהולית שמטעה אותך לגשת פעם אחר פעם לבר. ריפיל לדרינק, ריפיל לשקיעה, וזה עוד לפני האוכל.
חוויה רב-חושית. ריקוד החביות של אריק מדיגאן האק
שיטוט בוקר עצל בעיר מחבר את כל הנקודות הללו, ואת כל הלגימות גם, לכדי יומיום קוהרנטי. חרז (למעשה חרז דה לה פרונטרה), שנוסדה על ידי מוסלמים במאה העשירית לספירה, רחוקה קילומטרים ספורים מהאוקיינוס, ונסיעה נופית קצרה מסביליה ומקאדיז. התיווך הזה מתבטא בה היטב. סמטאות צרות שמתחברות לשדרות רחבות, מרפסות פתוחות לרחוב, אוויר מלוח-מתוק, מרכזי קניות גדולים (כן, כולל פרימארק), מספיק אדמה כדי לתת לשרי לזרום, והטוב שבכל העולמות - אורבניים וכפריים כאחד.
השרי (על שם שריש, שמה ההתחלתי של העיר, שהפך לזרז ואז לחרז, ובניגוד להצמדתו הרווחת אך מוטעית לאותו שיכר דובדבנים) נוצר למעשה על ידי המוסלמים - לא לשתייה עבורם, כמובן, כי אם למטרות תעשייתיות ורפואיות. הספרדים שיצאו לכבוש את העולם החדש התגעגעו, והחלו לייבא יין ממולדתם, קודם מסביליה ואז מקאדיז.
תהליך המסחר הזה, על השלכותיו החברתיות, הוליד בסופו של דבר את חלקה המודרני יחסית של חרז. אפשר למצוא בו "שאטו" צרפתיות, ובנייה מתקדמת שאיכלסה בתחילה צוענים, שמינפו את עבודתם לכדי השתלבות בקהילה. כך, ובניגוד גמור לתפיסה המקובעת ברחבי אירופה, להיות צועני בחרז הוא דווקא סמל סטטוס, וביטוי לאלגנטיות וקסם אישי.
הקבלה הזאת בנתה בסופו של תהליך רב-שנים את העיר לכדי מוקד אזורי חופשי, מכיל, שמח. באופן טבעי, היא גם זאת שהובילה את מקאלן לפתחה, ויצרה כמובן את הוויסקי שהוא - סליחה מראש - מסר בבקבוק (או בחבית), שנע דו-סטרי בין סקוטלנד לספרד, ובין הוויסקי לשרי.
כל הצעדים הללו, על הכוריאוגרפיה המורכבת שלהם, מתכנסים בסוף לריקוד פלמנקו לוהט, עוד אחד מסמלי העיר, מקום הולדתה של לולה פלורז הגדולה. מאוחר יותר, תחתום מסעדת "לה קארבונה" המקומית ארוחת צהריים מסחררת שעושה שימוש חכם ובלתי גימיקי בשרי ובמקאלן בקינוח הומאז' מסחרר לא פחות, ששואב השראה מהבושם האהוב על פלורז, כך שכולם עדיין רוקדים פה, בצורה כזאת או אחרת.
כמו הישראלים, חוטפים הספרדים בבוקר משהו קטן לפני היציאה מהבית. בניגוד מוחלט לישראלים, הם עוצרים בסביבות עשר לארוחה מסודרת, לרוב עם חברים. היכולת הזאת לשבור את היום - ואת יום העבודה כמובן - לפרקים קצרים, בינג'יביליים לחלוטין, שבהם חייבים לעבוד אך ברור שההפסקה הבאה קרובה, היא הרוח הספרדית שנושבת נעים מכולן.
אנשי חרז נוהגים להגיד שהעיר משלבת נהדר בין עולם ראשון ושלישי. מסלול מירוצים ואוניברסיטה, רכבת מהירה ובתי חולים מתקדמים, אבל גם חום אנושי, נדיבות ופתיחת דלתות קולקטיבית, כמו פעם.
השוק שלה רוקד את הצעדים האלה. מקומי, עם סחורה מקומית, שנועד למקומיים, במחירים מקומיים. מעבר אחד לבשר, שניים לירקות ופירות, וחלל גדול לדגים, שבו ניתן למצוא קילו סרדינים טריים ב-4.80 יורו, בקלה ב-2.80, קלמארי טרי בחמישה יורו וטיפה, וגם תסכול כחול-לבן שמביט בכל זה ואינו יכול להימדד בכסף, או במשקל.
כשיום המסחר מתקרב לקצו, המחירים יורדים באופן טבעי, והסחורה משווקת בצעקות מהדוכנים, שעיקרן מתכונים פוטנציאליים. ניתן לדמיין את סוחרי הכרמל ומחנה יהודה מציעים לקונים טיפים לבישול ביתי. לדמיין בלבד.
מעט אחרי אותן ארוחות, נשפכים התושבים מחדש לרחובות, מייתרים את הקירות והתקרות, ומנצלים כל פיסת שמיים. כששיעורי הפלמנקו מסתיימים, הם מתגודדים סמוך לסטודיו, שותים, מדברים ומחייכים.
אז, מעט אחרי שהכוסות מתרוקנות משרי, מגיע עוד קוקטייל אחרון. אחד ודי, אולי שניים. לא יותר, אבל כנראה יותר. חיים טובים לחיות אותם, למי שרוצה לחיות את החיים.