לגימה של שקמה: כך החזירו לנו תושבי העוטף את האמונה במדינה

המסע, פנים רבות לו. הוא יכול להיות קצר או ארוך, ידוע מראש או מפתיע, החוצה או פנימה ולעתים אפילו סוג של מקסם שווא: אתה מביט ביעד מרחוק, מדמיין איך ייראה, אבל עם כל צעד, ככל שאתה מתקדם לעבר המטרה, אתה רואה אותה מתרחקת.
זה קצת כמו הליכה לעבר קו האופק - הושט היד וגע בו, אבל לעולם לא תגיע אליו.

אני מתנצל על הפתיחה הפילוסופית משהו, אתם עדיין בערוץ הזה של החבר'ה ששותים המון - ואז מורידים עוד צ'ייסר קטן (רק כדי לראות מה יקרה), זה רק שאני קצת נרגש, באמת.

נחזור בזמן אל היום ההוא שכולנו מנסים להדחיק, לשכוח או להנציח - ולרוב שילוב של כל השלושה. כמו כולכם גם אני ישבתי מול הטלוויזיה המום וכואב, המום וכואב כקולקטיב אבל מנסה במקביל לברר האם לכל מי שאני מכיר שלום (ואז, כמו כל ישראלי, מרחיב את מעגל החיפושים לקרובי משפחה, חברים, ילדים של חברים, מכרים - וכך הלאה).

כעומק השבר היה גם עומק ההתגייסות, את זה לא ניקח לרגע מעם ישראל שהפגין כמה זוויות מחמיאות יותר של פניו-פנינו: היו מי שלבשו מדים ורצו לנקודות הכינוס עוד בטרם השיג אותם הצו, היו מי שהתנדבו להשלים להם ציוד, היו מי שדאגו להזין אותם קרוב ככל שניתן לחזית, היו שאירחו מפונים עוד בטרם התעשתה המדינה - וכך הלאה.

ההתנדבות שלי, שהפכה להתנדבות שלנו, חבורת "סנהדרינק", הייתה קצת יותר צנועה. נשארנו בד' אמותינו וחשבנו על הפאבים ביישובי העוטף: בשדרות, בניר עם, בנתיב העשרה, בבארי, באור הנר - וכך הלאה: מה יהיה עליהם?

אני יודע מה אתם חושבים עכשיו - אנשים מתים והוא חושב על בירה... לגיטימי, רק שאת המתים, לצערי, אין ביכולתי להשיב וגם לא למחוק את האירועים מזיכרונם של הניצולים והשורדים. הדבר היחיד שאני יודע לעשות הוא למזוג להם משהו ולשבת לשיחה.

נלך רגע לציבורי, לפני שנתכנס לאישי: פאב הוא קיצור של "פאבליק", כלומר - מקום שבו מתכנס הציבור, לרוב כדי ללגום משהו. פאב הוא המקום שבו פורקים מהלב, שבו מתלהבים, שבו מתאהבים.

בשעה שבזירה הפוליטית התלקחו וויכוחים אודות מהו "ניצחון מוחלט", אנחנו ידענו מה יהיה ניצחון מוחלט עבורנו: היום שבו ייכנס מישהו לפאב "רסק" בשדרות, לפאב "הגן" בנתיב העשרה, ל"פאבארי" בבארי - וכך הלאה, דרך כל יישובי, מושבי וקיבוצי העוטף, יראה את חברו, יצטרף אליו לבירה - וביחד יפרקו מהלב את אשר זר לא יוכל להבין.

ולפעמים הניצחון המוחלט קורה כאשר שני אנשים צעירים, לרוב הוא והיא, יושבים אל הבר, מחליפים מבט, אחר כך חיוך, אולי גם כמה משפטים שמובילים להחלפת מספרי טלפון - ובפעם הבאה הם מגיעים כבר ביחד.

קראו לי נאיבי או לכל הפחות רומנטיקן, אבל זה בעיני ניצחון מוחלט של מקדשי החיים על מהללי המוות, של האוהבים על הרוצחים.

המקום הראשון שבו התחלתי לגלגל את הרעיון היה במסדרונות וואלה. לשמחתי קיבלתי מהר מאוד את האישור להציע אותו כשיתוף פעולה לגוף מסחרי. לשמחתי התחנה הראשונה שלי הייתה גם הסופית: ניצלתי ביקור (בעניין אחר) במשרדי החברה המרכזית (בשמה העדכני: CBC ישראל) כדי לשתף ברעיון את תומר סגיס, הדובר ואת ניר לוינגר, המנכ"ל - ולזכותם ייאמר שלא נדרשו יותר מחמש דקות של פיץ' כדי שיאמרו: "רוצים אנו".

האמת? לא ידעתי בדיוק מה אני מציע. בעיני רוחי ראיתי אותנו צובעים, מסיידים, מנגרים, מתקינים תאורה, מסדרים בקבוקים על מדף - רק שכל זה התברר כמאוד לא מדויק.

חברה טובה, שתוך כדי המסע הזה הפכה לבת הזוג שלי (אבל זה כבר סיפור למדורים אחרים) חיברה אותי לחיים ילין, לשעבר ראש המועצה המקומית אשכול - ומי שהפך לפנים מוכרות בכל בית בישראל, נכנס לכל לב.

קבענו פעמיים: בפעם הראשונה הוא ביטל. אני לא יודע למה, אבל שלחתי לו תמונה של כלב מסב אל הבר שבו קבענו (אמיתי). נסתרות הן דרכי האל, אין לי מושג למה עשיתי את זה (מעבר לעובדה שאני מאוד אוהב כלבים, כמובן), אבל לפגישה הבאה הוא כבר הגיע לא רק עם חיוך, אלא גם עם ממצאי תחקיר קטן - שמות כל האחראים על כל הפאבים באזור.

אני חושב שאני רשאי לומר שהפכנו לחברים. אולי זה סימן לכך שאפשר להכיר חברי נפש גם באמצע החיים ואולי זה הקסם המיוחד של חיים. לא יודע וגם לא אכפת לי, כל עוד אנחנו נפגשים מאז לפחות פעם בשבוע, כשהדבר היחיד שאני יכול לנקוף לחובתו אחרי שנתיים של היכרות אינטנסיבית הוא שהוא סובל מחוסר חיבה בלתי מובן לגינס, הזהב השחור.

איפה היינו? אה כן, ביציאה ממשרדי CBC ישראל. איך בדיוק יראה הפרויקט שלנו לא ידענו, אבל מותג מלווה כבר נבחר: בירת הקראפט "שקמה", שמיוצרת (כמו רוב המותגים של החברה) באזור התעשייה הצפוני באשקלון, בירה שמחוברת למלאכת בישול הבירה שמתבצעת בציר שבין מצרים העתיקה למסופוטמיה כבר אלפי שנים. בירה שהיא תבנית נוף מולדתה, כמו רבים כל כך מתושבי העוטף.

אנסה לקצר מאות שעות של שיחות ופעילות - לא לכל קהילה זה התאים. היו אנשים שפגשתי, נציגי קהילות שונות, שמהר מאוד הבנתי מפניהם שהם רחוקים עדיין משלב הבחירה בחיים מחדש, עטופים עדיין בכאבם. גם מי שהתקדם מולנו, היו צרכים מגוונים. חלק רצו שנארגן להם אירועים שיחברו מחדש בין חברי הקהילה, חלק רצו שנקים להם תאורה, חלק רצו ריהוט בר - וכך הלאה.

השתדלנו להיות לכולם לעזר - ואני גאה לומר שפגשנו את ישראל היפה משני צדי המתרס: לא רק בקהילות המופלאות של הנגב המערבי, אלא גם בצד התורמים. לא היה גוף - ממומחי תאורה ועד מסעדות בשרים ופיצריות, שביקשתי מהם לסייע ודחו את בקשתי.

דוגמה אחת כזאת הייתה כששלחתי הודעה למתן אברהמס, שף ומבעלי "הדסון", בנוגע לאירוע בבריכה של קיבוץ "בארי": "קודם כל כן" הוא ענה, עוד לפני ששמע מה אני מבקש "אני אדבר אתך בעוד שעה כדי להבין מה צריך...".

אני מביא אותו כדוגמה לרוח, אבל תכף אמנה עוד כמה שמות שראויים לקרדיט גם על החומר.

לפני שאעבור לנאומי התודה, אציין כי לפני כשלושה שבועות קיימנו את האירוע האחרון ברצף של כמעט שנתיים: ערב קריוקי בגרין-פאב שבקיבוץ ניר עם.

הצוות של מזללת הבשרים 12-B הפגיזו עם ההמבורגרים, צוות הקריוקי של בירה ונשירה נתן בראש על הבמה - והאוויר היה מלא באהבה, עת בירה "שקמה" זרמה כמים.

אז את CBC ישראל כבר הזכרנו ואת בירה שקמה כבר לגמנו ולחיים ילין כבר הודינו ואת הדסון כבר מנינו - והיו עוד כל כך הרבה עד שאני הולך להעליב כהוגן כמה גורמים שנרתמו בשמחה לעזרה. בכל זאת בלי ניים-דרופינג קצר, זה לא ילך.

אז תודה מקרב לב למי שנתנו לי אור ירוק בוואלה, המנכ"ל הקודם עידן והעורך הראשי הקודם ערן, למי שהמשיכו את הפרויקט כבר מיומם הראשון בתפקיד, המנכ"ל גדעון והעורך הראשי אור, לשני שקשרה את כל הקצוות של הפרויקט: הפיקה בלהט את כל האירועים והייתה אחראית לכך שיתועדו, תודה גם לשי שהפיק את כל הצילומים.

עוד מעט נסיים, מבטיח, אבל לא לפני שנזכיר את מזקקת מילק אנד האני, שנרתמה לארח את החברים מבארי ומרעים - הרבה יותר מפעם אחת ושהוויסקי שלה העניק רובד נוסף לכל מפגש.

לא נדלג הלאה ממילק אנד האני בלי להזכיר את מיזם השעורה בשדות בארי, השעורה שממנה יזוקק "סינגל בארי". אני לא יכול לחשוב על תקומה נאה מזאת.

תודה לחבריי מסנהדרינק - ריי שהרכיבה קוקטיילים במיוחד לבאי פאב "רסק" בשדרות ולחברי מושב נתיב העשרה, ליאיר, עורך הערוץ הזה, לטל שהוא החולייה המקשרת בין המזקקה שלה כבר נמסרה כאן תודה לסנהדרינק - ולעוד המון אנשים שתרמו והתנדבו בדרך. היו ברוכים כולכם.

את התודה העמוקה מכל אני מבקש להביע לתושבי הנגב המערבי, בני כפר ובני עיר, קיבוצניקים ומושבניקים שלימדו אותי ציונות ואהבה. הקלישאה "באתי לחזק ויצאתי מחוזק" בהחלט ראויה להיות מאווררת כאן: אתם האנשים הכי יפים בארץ הזאת, אתם אלה שגרמו לי להאמין במקום שבו קל כל כך לאבד את האמונה.

תם ולא נשלם: כבר באירוע בניר עם דיבר אתי חיים על עוד שני יישובים שאולי יזדקקו לעזרה. כך שנקודת הסיום של המסע הזה היא נקודת היציאה למסע הבא.

כי כבר אמרנו: מסעות הן עניין מוזר. הקשים שבהם לוקחים אותך הרחק אל הלא נודע. הקשים עוד יותר מובילים את הפוסע בשבילי הלב, אל תוך נפשך שלך...