בפרק החדש של "מדברים אוכל", תכנית הווידיאוקאסט של וואלה אוכל, רון יוחננוב, מהיוצרים הקולינריים האהובים בישראל ומי שמזוהה עם בישול ביתי, נגיש ומלא חום, מארח את מאי אלמקייס לשיחה אישית, נוצצת מבחוץ והרבה יותר חשופה מבפנים.
אלמקייס מגיעה לאולפן אחרי שנים שבהן בנתה לעצמה נוכחות ברשת ובעולם הלייפסטייל, בין דוגמנות, עסקים, אפייה ואירוח מדויק עד הפרט האחרון. היא רגילה לתנועה בין תל אביב ללוס אנג'לס, לאירועים נוצצים ולמפגשים עם שמות גדולים, אבל ב"מדברים אוכל" השיחה הולכת דווקא למקומות הביתיים יותר: המטבח, האמהות, הביקורות ברשת, האהבה לאפייה והחלומות שעוד מחכים על אש קטנה.
כמו בשיחה עם עמית פורטל, שנגעה בגוף, רשתות והרגלים, וכמו בפרק עם אבי ביטון, שנכנס אל מאחורי הקלעים של עולם המסעדות, גם כאן האוכל הוא נקודת פתיחה לשיחה רחבה הרבה יותר על החיים עצמם.
"גיל לא משקף שום דבר"
כבר בתחילת השיחה רון מספר למאי שהוא עשה שיעורי בית בדרך קצת אחרת: במקום לקרוא רק כתבות עבר ופוסטים, הוא נכנס גם לתגובות. "לומדים המון מתגובות", הוא אומר לה. אלמקייס מבינה מיד לאן זה הולך. "רוב הראיונות שלי הם עם בעלי, או על בעלי, או על הקשר שלנו", היא אומרת. "וזה נושא שהוא אף פעם לא קל, כי יש בינינו פער גילאים עצום".
חלק גדול מהסקרנות הציבורית סביב אלמקייס נוגע לזוגיות שלה עם דני איי, במאי, שחקן ואיש לילה אמריקאי, שמוכר היטב בחוגים ההוליוודיים. מעבר לפער הגילים ביניהם, גם החיים על הקו שבין ישראל לארצות הברית והקשרים שלו בעולם הבידור הפכו את הקשר שלהם לנושא שמושך לא מעט תגובות.
אבל אלמקייס מבקשת להחזיר את השיחה קודם כול לאדם שהיא מכירה. "דניאל, בעלי, הוא הבן אדם הכי מוכשר והכי טוב שקיים בעולם הזה", היא אומרת. "ואני רוצה לבחור דווקא במילה טוב". כשהשיחה נוגעת לקשרים, לחיי הלילה, לסרטים ולהיכרות שלו עם אנשים מוכרים מאוד, היא מדגישה: "מקושר בגלל הלב הטוב שלו. כשהכרתי אותו, באמת נוכחתי לגלות שאין אפילו אדם אחד שיכול להגיד עליו משהו רע. זה הקסם שלו".
ובכל זאת, הביקורות לא נעלמו. "בשורה התחתונה, אני חושבת שגיל לא משקף שום דבר", היא אומרת. "ביקורות רעות לרוב מדברות מאיפה שכואב, מאיפה שמאתגר, ממקום שאני לא הייתי מסוגל לעשות את זה או הייתי רוצה לעשות את זה. קשה לי באמת להאמין שבן אדם יכול לשפוט בצורה כזו קשה בן אדם שהוא לא מכיר, מערכת יחסים שהוא לא מכיר".
רון שואל אם כל זה מחלחל. התשובה שלה חד־משמעית: "לא". לדבריה, דווקא כשהקשר כבר היה מבוסס והם היו מאורסים, היא הרגישה שהם יכולים לדבר עליו בפומבי. "בשלב הזה של הקשר ידעתי ששום דבר לא יכול לחדור אותי".
"אם אני לא אנסה, אני יכולה להפסיד המון"
מעבר לזוגיות ולתגובות, עולה בשיחה גם האמביציה של אלמקייס, אותה יוחננוב מזהה מהר מאוד. היא לא מסתירה את זה. "שמעתי לא בחיים שלי", היא אומרת. "אני פשוט מאמינה שאם אני אעשה את זה ואני אשמע 'לא', אז לא הפסדתי כלום, כי יכולתי גם לשמוע 'כן'. ואם אני לא אנסה, אז אני יכולה להפסיד המון, כי אני אשאר עם 'מה אם' ".
מבחינתה, זאת תפיסת חיים. "אני תמיד מאמינה בללכת, לנסות, לעשות מקסימום, לשמוע לא. לפעמים זה לא נעים, לפעמים זה מאכזב, לפעמים זה יכול להשפיל גם. אבל בסוף אין לנו מה להפסיד, אנחנו חיים על הגלובוס הזה פעם אחת".
השיחה עוברת משם לחיים בין תל אביב ללוס אנג'לס. אלמקייס מספרת שהבית שלהם בארצות הברית עדיין קיים, אבל כרגע הבסיס הוא כאן. "במצב הנוכחי, דווקא אחרי המלחמה, הבנו שכרגע טוב לנו כאן", היא אומרת. "אנחנו רוצים את השנים הראשונות והאהובות של הבן שלנו להעביר כאן. אולי דעתנו תשתנה בהמשך, אנחנו לא פוסלים, אבל פה אנחנו כרגע וטוב לנו כאן".
ומה לגבי כל הזוהר ההוליוודי? "גם אני וגם בעלי לא באמת מתרגשים מהדבר הזה", היא אומרת. "זה כיף, זה נעים, זה נחמד וזה מרגש, אבל זה לא החיים האמיתיים. זה לא משהו שאני מחפשת ביום יום שלי". בעיניה, התחרות על הנראות, הבגדים, האוכל והחיים המושלמים לא שייכת רק להוליווד. "זה קיים בכל מקום. היום עם עידן האינסטגרם, זה לא משנה איפה את נמצאת, את תמיד צריכה להראות שהתלבשת כמו שצריך, שהשקעת, שעשית. זה בכל מקום, וכן, זה מעייף".
כדי להסביר את הפער בין איך שזה נראה מבחוץ לבין המציאות, היא חוזרת לרגע אחד מפסטיבל קאן. "הוזמנו להקרנה של סרט חדש של ליאו, חבר של דני", היא מספרת על לאונרדו דיקפריו, חברו של בעלה, דני איי. "אנחנו מגיעים, שטיח אדום, נכנסים בסערה, והייתי חייבת כוס מים". במקום שמפניות, מלצרים ופינוקים, היא גילתה משהו אחר לגמרי: "שלוש שעות סרט, לא מים, לא פופקורן, לא שום דבר. גווענו וצמנו".
בשלב מסוים, לדבריה, מישהו הסביר לה ש-"מה שכולם עושים זה ללכת לשירותים ולשתות מהכיור". ואז היא מסכמת את הפער שבין השטיח האדום לבין החיים עצמם: "יש מצב שאתה נכנס עכשיו לאיזו פרמיירה יוקרתית, ואתה רואה איזו כוכבת שותה מים מהכיור. מהברז של שטיפת הידיים, לא פחות ולא יותר. תמיד זה נראה מאוד מנצנץ, נוצץ, ובפועל זה לא תמיד כזה נוצץ".
"אני פורחת במטבח"
אחרי הזוגיות, הביקורות והחיים בין שתי יבשות, רון מחזיר את השיחה למקום שמחבר ביניהם באמת: אוכל. "אני במטבח כל יום", מספרת אלמקייס. "אני אוהבת לבשל, הבן שלי אוכל טרי". אפייה, לעומת זאת, מגיעה בתדירות נמוכה יותר מבעבר. "פעם הייתי עושה את זה הרבה יותר", היא מספרת. "כשהייתי גרה אצל ההורים היה לי יותר קל, כי היה מי שאוכל וזה כיף. היום אני בבית עם בעלי ועם הבן שלי. בעלי משתדל לשמור, ולבן שלי לא נעים לי לדחוף כמויות כאלה של מתוק".
אבל כשהיא מארחת, משהו משתחרר. "כשאנחנו מארחים, אני מתפרעת", היא אומרת. "אתמול אירחתי אצלי בבית, נכנסתי למטבח, ואני פורחת במטבח. זה הכיף שלי. אני מאוד אוהבת לאפות, גם מתוקים, גם מלוחים".
כשרון שואל מה הכינה באירוח המשפחתי של השבת האחרונה, היא מספרת על מאפים, ג'חנונים, בצק פריך עם גבינות ופטריות ובורטה כמהין, ואז מגיע גם וידוי קטן שמוציא ממנו "אוי ואבוי": דווקא את הקינוחים היא קנתה. "וואו, אני כן יודעת לקנות הכי טוב", היא צוחקת.
אבל בכל מה שקשור לאפייה אמיתית, היא לא מחפשת קיצורי דרך. "אפייה זה משהו שמצריך דיוק, השקעה, מחשבה", היא אומרת. "אין, אני לא יכולה לחרטט. תמיד כשמבקשים ממני במשפחה, תעשי איזו עוגה פרווה, אני אומרת: תבקשו ממישהו אחר שיודע לאפות בייסיק. תנו לי את האתגרות. תנו לי את הדברים המושקעים, שלוקח כמה שעות לעשות אותם. אני לא רוצה להיכנס למטבח ולעשות איזה משהו בחפיף".
החלום, מתברר, עדיין שם. "בתור צעירה יותר, החלום שלי היה לפתוח בייקרי", היא אומרת. "אני לא שוללת שהחלום הזה אולי יתקיים בהמשך". כרגע, היא מסבירה, זה עוד לא הזמן. "עסק פיזית, בייקרי, זה בייבי שצריך להשקיע בו את כל כולך, והיום אני עוד לא שם".
"הילד מצטרף אלינו"
אחד החלקים האישיים בשיחה נוגע לאמהות. אלמקייס מספרת שבנה נכנס למסגרת רק לפני כחצי שנה, אחרי שהיה איתה בבית עד גיל שלוש. "מאז שהוא נכנס לגן, אני עדיין לומדת ומגלה את עצמי מחדש, מה מעניין אותי, מה מסקרן אותי, מה בא לי לעשות".
רון שואל אותה על המקום שלה בתוך האמהות, והיא עונה בכנות. "אני מאמינה לגמרי במשפט שאמא מאושרת, הילדים מאושרים", היא אומרת. "אני יכולה להגיד שמאז שהבן שלי בן שבוע, אני נוסעת איתו לבאר שבע הלוך חזור. מאז שהוא בן כמה חודשים, אנחנו על מטוסים. תמיד אנחנו אוהבים לארח בבית, אז הוא רגיל לישון עם מוזיקה רועשת. זה לא יכול להפריע לו לשינה".
הגישה שלה ברורה, גם אם היא מדגישה שלא כל דבר מתאים לכל אחד. "מהבחינה הזו, כן, ילד מצטרף אליך", היא אומרת. "להיות בשקט כי הילד עכשיו ישן, או אני לא יודעת אם אני יכולה לעשות את הנסיעה הזאת עכשיו כי יש ילד, בסוף זה מגביל אותנו בהמשך החיים". מיד אחר כך היא מסייגת: "יכול להיות שאם הייתי נוסעת ברכבת עם הבן שלי והוא בוכה וצורח וסובל, אז אולי הייתי עושה חישוב מסלול מחדש. אבל זה מה שהרגלתי את הבן שלי מגיל קטן, והוא תמיד שיתף איתי פעולה ואהב את זה".
"אין על האוכל בישראל"
כשיוחננוב שואל מה באמת הטעם של בית מבחינתה, התשובה מגיעה בלי היסוס: "שניצל של שישי, בחלה קטנה כזאת, עם מטבוחה וחצילים מטוגנים. זה הטעם של בית". רון מעדיף דווקא קציצה בלחמנייה, והיא מתעקשת: "לא, לא, לא. הקראנץ' הזה של השניצל, הניגודיות של הלחמנייה, זה מה שעושה את הסנדוויץ'".
את המאכל הכי טעים שהיא מכינה, לדבריה, היא בוחרת לפי מי שאוכל אותו בבית. "זה יישמע קצת מצחיק", היא אומרת, "אני אגיד את זה על סמך מה שבעלי והבן שלי אוהבים. פטיתים ושניצל. יש לי פטיתים שזה מתכון של אמא שלי". יוחננוב מיד מזהה את הטכניקה: "צהוב עם כורכום?", והיא מאשרת: "כן, אבל ממש נגיעה". לדבריה, "בעלי והבן שלי יכולים לפרק סיר".
למרות החיים על הקו וההיכרות עם מסעדות נחשבות בעולם, היא אומרת בלי להתבלבל: "אין על האוכל בישראל". לדבריה, "הסצנה התל אביבית הקולינרית היא בין הטובות בישראל. ירושלים מדהימה, ובכלל יש מלא פינות כאלה שטעים. מרגיש לי שפה יש לנו את האוכל הכי טוב בעולם".
מהשקית הוורודה לקינוח
משם מגיע גם "אתגר בהפתעה", פינה בחסות רמי לוי, שבה יוחננוב שולף את השקית הוורודה ומניח מול אלמקייס חמישה מוצרים שמהם היא צריכה לאלתר מתכון: קמח עוגיות, דבש של המותג הפרטי, ממרח שוקולד אינטנס, קוקוס ולימון.
"עשיתי בחירות עדינות", אומר יוחננוב, ומודה שבדרך כלל היה מוסיף גם חמוצים לכל הסיפור. אלמקייס מבינה מיד את הכיוון. "קמח זה יהיה בצק", היא אומרת, ומתחילה להרכיב בראש קינוח. "נגיד עוגת שמרים, שהממרח שלה, אפילו הייתי עושה את זה כמו סינבון, אבל מתוק, עם ממרח שוקולד וקצת קוקוס". את הדבש והלימון היא כבר מדמיינת כגלייז שמגיע אחרי האפייה. רון מתלהב: "יפה, יפה ממש".
גם פינת "לוקחת או בורחת" מספקת כמה רגעים מצחיקים במיוחד. קינוח יוקרתי בהוליווד עם שערה ארוכה בתוך הקצפת? אלמקייס מפתיעה: "נראה לי לוקחת. אני מבאר שבע, יאללה, ראיתי שערה ואני לוקחת". קינוח שנראה כמו ג'וקים אמיתיים משוקולד? כאן כבר אין דיון: "בורחת. אין שום סיכון". מסעדת קונספט חשוכה שבה המלצרים מאכילים אותך בכפית בלי שתדעי מה את אוכלת? גם שם היא לא נשארת: "בורחת".
לקראת סיום, מאי חוזרת שוב לפער שבין מה שנראה נוצץ מבחוץ לבין מה שקורה באמת מאחורי הקלעים. ובדיוק שם, בין שטיח אדום בלי מים לבין שניצל בחלה של שישי, נמצא הפרק הזה של "מדברים אוכל": לא רק שיחה על אוכל, אלא על מה שבאמת נשאר כשמורידים את הפילטרים, מניחים את הצלחות היפות על השולחן, ונותנים לסיפור האמיתי לצאת.