שיר אלמליח מפתיעה: "אני כל יום שעה ורבע בתפילות"

בפרק החדש של "מדברים אוכל", תכנית הווידיאוקאסט של וואלה אוכל, רון יוחננוב מארח את שיר אלמליח לשיחה שמתחילה מהמקום הכי לא צפוי: לא דוגמנות, לא קמפיינים, לא שערים ולא חיים מול מצלמות, אלא שעה ורבע ביום של תפילות.

שיר, שהחלה את דרכה כדוגמנית והפכה לאורך השנים לאחת הנשים המוכרות בישראל, עם קמפיינים, השתתפות ב"האח הגדול VIP" וחיים ציבוריים מאוד, מגיעה לשיחה כשהיא כבר במקום אחר: אמא לשלושה, נשואה לדותן שטרן, מתגוררת בקריית אונו, עובדת, מגדלת ילדים, מתמרנת בין בית לקריירה, ומנסה להבין מחדש כמה באמת נכון לפתוח את החיים מול המצלמה.

אחרי פרקים שנגעו באוכל, משפחה, קריירה וחשיפה עם עומר מילר, שרית פולק ותומר אגאי, גם כאן האוכל הוא רק נקודת הפתיחה. מהר מאוד מתברר שאצל שיר אלמליח, המטבח הוא לא תמיד סיר מושלם שמבעבע ברקע. לפעמים הוא קציצות דגים וחריימה, לפעמים פסטה ושניצל, לפעמים פיצה שסוגרת פינה, ולפעמים פשוט ניסיון אמיתי להחזיק בית, ילדים, זוגיות ועבודה בלי להעמיד פנים שהכול קל.

כבר בתחילת השיחה רון מבקש משיר לשתף את הצופים והמאזינים במשהו אחד שלא יודעים עליה. התשובה שלה מפתיעה אותו. "אני כל יום קוראת תהילים של אותו יום", היא אומרת. "אני קוראת את פיטום הקטורת, את התיקון הכללי. יש לי שעה ורבע ביום שאני נטו לתפילות".

איך עושים את זה עם שלושה ילדים? שיר מסבירה שחלק מהתפילות כבר יושבות לה בע"פ. "את התיקון הכללי אני כבר יודעת בעל פה, אז תוך כדי נהיגה אני פשוט ממלמלת אותו", היא אומרת. ועדיין, היא ממהרת להבהיר שזה לא אומר שהיא בדרך להצהרות גדולות. "אני לא אחזור בתשובה. אני באה מבית מסורתי, אני מגיל 12 קוראת ומתפללת, ועדיין עשיתי קמפיינים בבגדי ים והלבשה תחתונה. אבל עדיין אני בן אדם מאוד מאוד מאמין".

האמונה, מבחינתה, לא סותרת את מי שהיא. להפך. "עם כל התפילות אני עדיין מרשה לעצמי להיות אני", היא אומרת.

שיר מדברת בכנות על הפער בין הדור שבו היא התחילה לדגמן לבין העולם של היום. "כשאני התחלתי, לא היה את כל האינסטגרם", היא אומרת. "אם היית רוצה להתקבל לעבודה, היית צריכה לטוס בעולם, ללכת עם בוק ועקבים לאודישן. היום התחרות מטורפת".

רון שואל אותה איפה היא נמצאת על הסקאלה שבין פרטיות לחשיפה. שיר מודה שהיא באמצע, ואולי אפילו לומדת לזוז קצת יותר לכיוון השיתוף. אבל יש לה גבולות ברורים. "לא בא לי, ובחיים לא היה בא לי, לעשות משהו שאני לא מרגישה איתו 100%", היא אומרת. ומה היא לא תשתף לעולם? "אותי בוכה במיטה".

"זה נראה לי ממש מוזר", היא מסבירה. "שבן אדם עכשיו בוכה ואומר, אוקיי, יאללה, בוא נפעיל מצלמה". רון משתף שגם אצלו יש גבולות, ושיר מסכימה: "לא מוציאה את הכביסה המלוכלכת".

ועדיין, היא לא מתכחשת לזה שסושיאל הוא עבודה. "להיות בעולם הזה של המשפיעניות זו עבודה, וזו עבודה מתגמלת מאוד", היא אומרת. "אבל אני מאוד בוררת את העבודות שלי, וחשוב לי שהכול יהיה על פי הערכים שלי".

לפני שמגיעים למטבח, רון ושיר גולשים לרגע לשיחה על מזלות. שניהם עקרבים, ושיר צוחקת על הדימוי. היא לא רואה את עצמה כמי שמסתובבת בעולם עם עוקץ פתוח, אבל מודה שיש גבול ברור. "אני משתדלת להיות הכי בסבבה כל הזמן", היא אומרת. "אבל אם מישהו עולה לי על העצבים, חבל לו על הזמן. נגמר לו הסיפור. X אחד, הוא לא מתקרב אליי יותר".

המשפט הזה, כמו לא מעט רגעים בפרק, מציג את שיר דווקא מהמקום הפחות מלוטש: לא רק פנים של קמפיינים, אלא אישה שמכירה את עצמה, את הגבולות שלה ואת המקומות שבהם היא כבר לא מוכנה להתאמץ להיות נחמדה.

ואז מגיעים לאוכל. רון מנסה להבין אם שיר היא מאלה שמעמידות סירים, קציצות ועולם שלם, או מאלה שסוגרות ארוחות עם פסטה, טוסטים וירקות. התשובה שלה פשוטה: תלוי ביום.

בסופי שבוע, כשיש לה זמן, היא כן מבשלת. "אם אנחנו בבית, אני באמת מעמידה סירים. אני יודעת לבשל, אפילו טוב", היא אומרת. "אני יכולה להכין קציצות דגים, קציצות בקר, קציצות עוף, חריימה". זה לא מגיע מספר מתכונים. "זה בא לי מהבטן".

אבל שיר לא מנסה למכור תמונה מושלמת של בית עם סירים כל יום. להפך. היא מודה שאין לה תמיד זמן, ושהמציאות של שלושה ילדים ועבודה הרבה פחות רומנטית. "אין לי את הזמן הזה להעמיד סירים", היא אומרת. "אני עובדת". כשהילדים צריכים לאכול, לפעמים זה פיצה, לפעמים פסטה עם שניצל, לפעמים פרוסה עם שמנת וזעתר, חביתה וקצת סלט.

לפרקים נוספים, שיחות ומתכונים מתוך "מדברים אוכל" עם רון יוחננוב, היכנסו למתחם התכנית בוואלה אוכל >>

כששואלים אותה מהו אוכל מנחם, היא קודם זורקת "טילון" וגלידה, ואז מבינה שרון מתכוון לעולם אחר לגמרי. שם היא חוזרת לשורשים. "קציצות דגים, מפרום", היא אומרת. "אני לא יודעת להכין, וממש בא לי להכין".

שיר, חצי מרוקאית וחצי תוניסאית, מדברת על אוכל של אמא ושל סבתא: קוסקוס, מפרום, בולט, קציצות, ריחות וטעמים של בית. אבל גם כאן היא לא נכנסת לרגשות אשם. היא יודעת שהיא לא מבשלת כמו אמא שלה, ולא מנסה להילחם בזה. "אני לא כועסת על עצמי בכלל", היא אומרת. "אני בן אדם סופר עסוק. אני מגדלת שלושה ילדים. אני משתדלת".

רון מנסה להבין איך אישה עם קריירה ציבורית, קמפיינים וחיים עמוסים עדיין גרה בקריית אונו, מעמידה סירים ומנהלת בית בלי מערך של עוזרות מסביב. שיר עונה בלי להתבלבל: "אין לי גם מנקה בבית. אני מנקה לבד".

רון מופתע, אבל היא מסבירה שזה לא רק עניין טכני. "אני לא סומכת על המנקה", היא אומרת. "היא אף פעם לא מזיזה לי את המיטות". גם כאן מתברר שהסדר הוא לא קישוט אצלה, אלא תנאי לשקט בראש. "אם הבית שלי לא מסודר ואני יוצאת מהבית כשהוא לא מסודר, הראש שלי בבלגן כל היום".

זו אולי לא התמונה שאנשים מצפים לקבל ממי שמזוהה כל כך עם עולם הזוהר, אבל דווקא שם נמצא הקסם של הפרק: שיר לא מתאמצת להישמע מושלמת. היא פשוט מספרת את החיים כמו שהם.

מעבר לאימהות, אוכל וסושיאל, רון שואל את שיר מה היא רוצה שיקרה עכשיו בקריירה. כאן היא כבר מאוד ברורה. "אני היום רוצה ללכת לכיוון של הנחיה", היא אומרת. "בהגשה. אני התחלתי להיכנס לעולמות האלה, ואני רוצה לתת בזה פול גז".

משם מגיע "אתגר בהפתעה", פינה בחסות רמי לוי. רון שולף מהשקית הוורודה חמישה מוצרים ושיר צריכה לאלתר מהם מתכון: טונה במים, בצל ירוק, גרגירי חומוס, פסטה וגבינות.

שיר לא מתיימרת להפוך את זה למנת שף מסובכת. היא הולכת ישר למה שהיא מכירה מהבית: פסטה. "קודם כול את הפסטה עם הרוטב והגבינות", היא אומרת, ומוסיפה שהיא שמה שום, קצת פלפל חריף, פפריקה חריפה, פפריקה מתוקה, פלפל לבן ומלח. לילדים, כמובן, היא עושה את זה בלי החריף.

ואם היא רוצה להוסיף חלבון? "אני מוסיפה לי טונה", היא אומרת. "ומחממת לי את זה קצת במיקרו, וזה מושלם. אני אוהבת את הטונה החמה מעל הפסטה, אני מתה על זה". את הטונה, הבצל וגרגירי החומוס היא גם הייתה הופכת לסלט.

זה לא מתכון של מסעדה. זה מתכון של בית, של ערב עמוס, של מישהי שמחפשת משהו מהיר, משביע, טעים ולא מתנצל.

בפינת "לוקחת או בורחת", שיר מקבלת כמה דילמות שמותאמות בדיוק לעולם שלה: יופי, ניקיון, ילדים, קריירה וחברות.

חברת קוסמטיקה מציעה לה מיליון שקלים להשיק סדרת טיפוח על שמה, בתנאי שבמשך חצי שנה היא תעלה כל בוקר סטורי בלי פילטר, בלי איפור ועם שיער פרוע. שיר לא מהססת. "לוקחת", היא אומרת. "איזה תוכן פגז יכול לצאת מזה?".

אבל יש גבולות. סושי שמוגש לה בשידור חי על ידי מרואיין עם פצע מדמם ביד? "לא לוקחת בחיים", היא אומרת, ומבהירה שגם הייתה אומרת את זה באותו רגע. גן מושלם לבת שלה, אבל הילדה חוזרת כל יום מטונפת? "בורחת". ומה לגבי ג'יני שיגשים לה את החלום הכי גדול בקריירה, בתנאי שתלך כל יום עם קרוקס צהובות? כאן היא דווקא לוקחת. "אם ג'יני יגשים לי את החלומות, למה לא?".

גם כשחבר טוב מבקש ממנה לעמוד איתו ביום פתיחה של פוד טראק ולאכול מול המצלמות מנה מופרכת של נקניקייה, לחמנייה מתוקה, מיונז, קטשופ, ריבת תותים וחלווה מפוררת, היא בוחרת בחברות. "עושה את זה בשביל חבר טוב", היא אומרת. "וגם אומרת לו שזה מחריד".

לקראת סיום, רון שואל את שיר מה היחסים שלה עם המטבח. אחרי כל הדיבורים על פיצה, פסטה ושניצל, היא מבקשת לחדד: "לא יודעת מה הצטייר פה, אבל הם טובים. תשאל את בעלי, כל יום אני במטבח עד תשע בערב".

הספציאליטה שלה? סלמון בתנור. ומה בעלה אוהב? כאן מגיע רגע קטן ומצחיק במיוחד. "הוא מבחינתו, תן לו ביצים. ביצת עין, מקושקשת, חביתה, שקשוקה. הוא יכול כל היום לאכול ביצים".

ואז מגיעה ההמלצה שלה לנשים: "בנות, תחפשו מישהו שאוהב ביצים, זה קל".

בין תפילות בעל פה, גבולות בסושיאל, ניקיון בלי מנקה, ילדים שלא תמיד אוכלים סלט, פסטה עם טונה וחלום לעבור להנחיה, הפרק הזה של "מדברים אוכל" מציג את שיר אלמליח קצת אחרת: פחות דמות נוצצת מרחוק, יותר אישה שמנסה להחזיק חיים מלאים מקרוב. בלי להעמיד פנים שזה פשוט, ובלי לוותר על מי שהיא.