הקרב על הפיצה: האם סניף שהפך כשר מבשר על סופה של הדמוקרטיה?

נפתח בחדשות כפי שכבר יצא לרובכם להכיר: פיצה ארציאלי הפופולרית (מכיכר רבין) נפרדה מהסניף שלה בקריית אונו, על רקע החלטתו של הזכיין הפריפריאלי להפוך את הסניף לכשר. עד כאן הידיעה הזאת לא מאוד מעניינת, בעיקר כי הצדדים גילו רצון טוב זה כלפי זה ונפרדו בחיבוק תוך כדי איחולי הצלחה הדדיים.

כלומר, זה היה יכול להיות סיפור נחמד על "חיה ותן לחיות", ברוח הפיוס הלאומי שאנו כה מייחלים לו. העניין הוא שלפעמים פיצה היא הרבה יותר מבצק עם גבינה ורוטב, בלי קשר לשאלה האם אתם מאלה שמעדיפים אותו עם תוספת של זיתים - כמנהג עדות ישראל, או עם פפרוני, כדרכם של עכו"ם.

לסניף קריית אונו של הרשת הטעימה (בחיי, אכלתי!) היה נימוק טוב מאוד למעבר לצד הכשר של תנור הלבנים: דרישת הקהל. מסתבר שחלק מהקהל המוסדי הדיר אתת רגליו מהפיצרייה, בשל היותה לא כשרה.

מדובר בעניין מוכר בחברות וארגונים גדולים: די בשומר כשרות אחד בקבוצה של סועדים, כדי לתור אחר תעודת כשרות. גם זה היה יכול להיות סיפור על התחשבות יפה שבן אדם לחברו.

אז למה מה שלכאורה יכול היה להסתיים - כפי שהסתיימה השותפות העסקית של ארציאלי, בחיבוק ואיחולי הצלחה הדדיים - הפך לזירת התנגחות בין חילוניים ודתיים, שומרי כשרות מול מי שחופשיים יותר במנעד המזון שלהם?

תכף נתקרב אל הלהבות, אבל קודם כל יש להחריג עניין אחד מתחום המסעדנות: אנחנו פשוט עצבניים, בעיקר כי לא ההצלחנו להפוך את הישראליות, גם מקץ יותר מ-78 שנים, למשהו שלא יהיה משחק סכום אפס.

כלומר, במקום להפריד דת ומדינה, קידשנו ססטוס קוו שעל חומותיו ניצבים נוטרים חמושים ויורים בכל מי שמנסה להתקרב (לפחות בינתיים, רק כמטאפורה), שכן כל ניצחון לאחד הוא בהכרח הפסדו של האחר.

נוסיף על כך את העובדה שבשלוש וחצי השנים האחרונות, מאז כינון הממשלה הנוכחית, וביתר שאת כמובן, שנתיים ותשעה חודשים של מלחמה, רופפו כהוגן את עצבינו (גם של תומכי הממשלה, קל וחומר את אלה של מתנגדיה) עד שסלייס של פיצה (בארציאלי הן נחתכות דווקא לפרוסות מלבניות) נדמה בעינינו עקרוני לפחות כמו פסיקת בג"ץ.

עכשיו נפסע צעד קטן אל תוך המטבח: את סוף השבוע שעבר עשיתי בחיפה, אולי העיר הכי ליברלית בישראל. רגע, חיפה ולא תל אביב? כן - וזה בדיוק העניין: בתל אביב לא תמצא כמעט חזיר: אפילו במסעדות שמגישות חופשי שרימפס וקלמארי, יימנעו מבייקון, פרשוטו וחמון.

לעומת זאת בחיפה, עיר מעורבת, יש לגיטימציה מוגברת לצריכה של בשר לבן. שתיים מהתחנות במסעי בעיר (בית קפה-בולנז'רי מקסים בוואדי סאליב בשם "סאלי" ואטליז-מעדנייה "אבו שקארה" בוואדי ניסנס) מגישות חזיר בכיף. ב"סאלי" יש אף מנה טעימה מאוד שנקראת "פיג אין א-בלאנקט", דהיינו: "חזיר בשמיכה".

רוצה לומר, מעבר לתוספות כמו בייקון שאיכשהו עוד עוברות בגרון הישראלי (תרתי משמע) גם באזור המרכז, הרי שרוב המסעדות - אפילו בתל אביב החילונית, ימנעו ממנות של בשר לבן, שהפך דגל אדום גם עבור מי שנשמר רק לעצמו ולצלחתו (אבל יתפשר בכיף על מנה כשרה גם במסעדה לא כשרה).

נצא שוב מהמטבח בכדי להתקרר: גדלתי בבית חילוני. הורי המנוחים, שניהם ילידי שנות העשרים של המאה שעברה, מרדו בבתים המסורתיים בהם גדלו. המרד הזה, ברוח הסוציאליזם החלוצי שמרד במסורת ישראל-סבא, הגדיר אותם.

בסדר פסח קראנו בהגדה משפחתית שהכילה בעיקר שירי אביב וחרות, המקפיא היה מלא בחמץ - ובירה למשל נלגמה בכיף אף בליל הסדר, לצד הגפילטע פיש או צלי הבקר.

בימי כיפור נהג אבי לנסוע בטנדר שלו אל המסגרייה ולעבוד כמה שעות, רק כדי שיירשם בפרוטוקול - שניהל בינו לבין דרך חייו - שבחר לעבוד גם ביום שבו למעלה מ-90% מהחילונים שובתים מכל מלאכה.

אני לא מתכוון לצדד באורח החיים הזה או להוריד ממנו, אלא רק לתאר חיים כהווייתם, כבנם של זוג ילידי הארץ שזהותו הוגדרה על ידי המרד בדור ההורים.

בדור שלי זה לא היה נחוץ: אני כמבוגר נמנע מנסיעה ביום כיפור, לא מחשש סקילה או בגלל אמונה כלשהי, אלא מפני שלא דחוף לי למרוד בהוריי. להיפך - אם כבר מרד, אז הכלה של האחר היא המיני-מרד שלי בפוריטניות הסוציאליסטית של נוף ילדותי.

בדור של ילדיי המצב מעט שונה: מצד אחד הם התפייסו פיוס מלא עם המסורת (אני למשל לא עליתי לתורה כשהגעתי לגיל מצוות, בני בחר לעשות כן). מהצד האחר, הם בועטים בכל הכוח בממסד הדתי: בתי הגדולה - וכמוה גם כל (!) חברותיה, לא נישאה בטקס דתי שעובר דרך הרבנות.

אצלי המצב מורכב מעט יותר ואולי מבטא את השינוי שחל במצב החילוניים בישראל: בנישואי הראשונים ב-1992, לא הרבה אחרי ניצחון העבודה ומרצ בבחירות, התחתנתי כדת משה וישראל - בעיקר כי ברוח אותם ימים הממסד הדתי לא היווה עוד כל איום על אורח חיי או כך לפחות חשבתי.

חתונתי השנייה, לעומת זאת ב-2025, נערכה בזום, באמצעות רשמת מוסמכת מטעם מדינת יוטה, ארה"ב - חתונה שמספיקה כדי להירשם כזוג נשוי בתעודת הזהות בישראל (אם זה לא מספיק ביזארי, נרשמתי כנשוי-בשנית במשרד הפנים בבני-ברק. למה? כי היה ברור לה ולי שאיננו רוצים כל קשר לגוף הנקרא רבנות.

רוצה לומר, חלקים גדולים בציבור החילוני מרגישים מאוימים: בשבתות יש מספיק עסקים שעובדים, אבל שכונות שפעם היו מאופיינות כחילוניות, עברו הדתה, שלא לומר התחרדו.

בצדק או שלא, משקיף החילוני על סביבתו וחש כיצד טבעת של הדתה סוגרת עליו, כפי שהתבטא בתגובות ברשת למהלך שהוא בסך הכל מעבר של פיצרייה שכונתית לצד הכשר של ההסעדה: זה לא שלמישהו דחוף עכשיו לתקוע פיצה עם פפרוני דווקא, אלא התחושה שגם שכונה חילונית כקריית אונו נפלה - לא בייקון אבד לנו פה, אלא משלט חילוני.

הדמוגרפיה מכתיבה את הגיאוגרפיה - ושתיהן ביחד יוצרות הוויה חדשה, בוודאי בתחום המסעדנות: ריבוי טבעי גבוה מביא יותר קהל דתי וחרדי להתיישב בשכונות שפעם נחשבו חילוניות - והמהגרים החדשים מבקשים לעצב את סביבת חייהם כך שתתאים להם.

העובדה שהתהליך הזה מתרחש באופן שהוא דמוקרטי-לכאורה, גורמת לחילוניים להרגיש שהזמן פועל לרעתם. רגע, אבל אם זה דמוקרטי, למה השימוש במילה "לכאורה"?

אולי כי בדמוקרטיה אמיתית אין הפרט (ואפילו הקהילה) מבקש לעצב את סביבתו בהתאם לאמונתו הדתית: די לו אם ישמור על לבוש צנוע בקרב בני ביתו (למשל) ואין לו צורך להרחיק את מי שלבושים אחרת ממנו (בעיקר נשים בלבוש חשוף) לשכונה אחרת או לירכתי האוטובוס.

איומים על עסקים שפתוחים בשבת, במקרים האחרונים שהגיעו לכותרות: הצתות של בית קפה ברמת גן, גלידריה בהרצליה והתנכלות לבעלי בית קפה בירושלים, מכניסות חלק גדול בציבור החילוני למצב כוננות, עד כדי כך שגם "נפילתה" של פיצרייה בידי המון שומרי הכשרות נתפסת כפגיעה בחירותו.

המציאות בשטח היא לרוב שונה: כן, יותר מסעדות הפכו לכשרות מטעמי פוטנציאל מסחרי, אבל זה בעיקר ברובד הזול של ענף ההסעדה. מסעדות שף למשל הפכו לכשרות רק בחלק קטן מאוד שלהן, בעיקר כאלה שמשרתות קהל דתי-מסורתי שנפתח מאוד לקולינריה עילית.

על כל מסעדה או רשת שהופכת לכשרה, נפתח גם עסק שאולי אינו מגיש חזיר, אבל יגיש בכיף פירות ים או צ'יזבורגר, כן - גם בשבת.

אם נשווה את הוויית השבת ביישובים חילוניים, לזו שהייתה נהוגה בהם לפני, נניח 50 שנה, נגלה שעברנו מהוויה שבה כמעט כל העסקים סגורים בשבת, להוויה שבה פתוחים מתחמי קניות ובילוי, שלא לדבר על מסעדות.

רוצה לומר, אחרי שמקלפים מעלינו את כל הרגישויות והמצב הנפיץ שיש מי שמבקשים להלהיט עוד ערב בחירות, מקבלים שהחלטה של פיצרייה בקריית אונו לשמור שבת ולהימנע מעירוב של בשר עם חלב, אינה מסמלת את קריסת החילוניות, כולה חתיכת פיצה - עם פפרוני או בלעדיו.