וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

"אני עדיין מאוהב במקצוע הזה": אביב משה לא עוצר

רון יוחננוב מארח את השף אביב משה לשיחה על הרעב שלא נגמר, מסעדות שנסגרות ונולדות מחדש, הכוח של חריצות, שישי בבית והחלום הבא

בווידאו: רון יוחננוב מארח את השף אביב משה "מדברים אוכל" באולפן וואלה/עריכה: סיון שוסטר

יש שפים שהשם שלהם הפך מזמן לקיצור דרך. במקרה של אביב משה, זה קיצור דרך למטבח עילי, למסעדת "מסה" שהייתה במשך שנים אחת המסעדות המדוברות בישראל, לטלוויזיה, לפתיחות, ייעוצים, מעדניות, קייטרינג, פרויקטים חדשים, וגם לאותו סגנון מאוד מזוהה של מנות מדויקות, צבעוניות, עשירות ומלאות ביטחון.

אבל בפרק החדש של "מדברים אוכל", תכנית הווידיאוקאסט של וואלה אוכל, רון יוחננוב לא פוגש רק את השף המוכר מהמסעדות ומהמסך. הוא פוגש אדם שלא ממש יודע לעצור. כזה שמודה שהוא קם כל יום בחמש בבוקר, הולך לישון סביב אחת בלילה, ועדיין מרגיש שיש בו רעב.

"יש בי איזה משהו שלא יכול ולא רוצה לנוח", אומר משה כבר בתחילת השיחה. "יש בי רעב למטבח עדיין, רעב לבישולים. יש בי גם את הצד העסקי שמשתלב עם זה".

כשרון שואל אותו מה הוא עושה היום, אחרי שנים של מסעדות, טלוויזיה, סושיאל, פודקאסטים ופרויקטים, משה לא מנסה לצמצם את התשובה. להפך. הוא מדבר על כמה עולמות במקביל, על בקרים שמתחילים בעבודה כשף של חטיבת הפרימיום בסודקסו, על פעילות מול אינטל בקריית גת, על בלה ברחוב איינשטיין בתל אביב, על מקום חדש בהרצליה מול דן אכדיה, ועל הרצון התמידי לגעת בעוד משהו.

"אני אוהב עוד דברים, ועוד דברים ועוד דברים", הוא אומר. "לכל מטבח יש את הדרך שלו, לכל מקום יש את העיצוב שלו, קהלים אחרים, ואני אוהב את זה".

"אני וורקוהוליק"

ההגדרה מגיעה ממנו, בלי יותר מדי עטיפות. "אני חושב שאני וורקוהוליק", הוא אומר. "אני חושב שאני עדיין מאוהב, לא אוהב, מאוהב במקצוע הזה".

האהבה הזאת, הוא מסביר, לא נראית תמיד כמו רומנטיקה. במטבח יש הרבה עבודה שחורה, הרבה שעות, הרבה רגעים טכניים, הרבה סיזיפיות. אבל רגע אחד של יצירה, מנה אחת שמצליחה, פידבק אחד נכון מהלקוח, יכולים לכסות יום שלם שהיה פחות טוב.

"בישול זה משהו שיש בו הרבה דברים שאתה צריך לעשות והם פחות מספקים", הוא אומר. "אבל כשאתה כן יוצר, וכן עושה מנה וכן מקבל את הפידבק, זה יכול לכסות לך על יום שלם".

רון מנסה להבין אם אחרי כל השנים האלה עדיין מדגדגת לו המסעדה הגדולה, זו שתהפוך למוסד, תעבוד כמעט מעצמה ותמשוך אליה שפים ומתלמדים. משה עונה מיד שגם אם זה יקרה, הוא כנראה לא יעצור שם. "גם שזה יקרה, אני אעשה עוד איזה משהו", הוא אומר. "כי כזה אני".

היום, הרבה מהעשייה שלו נמצאת גם בייעוץ למסעדות ולעסקים קולינריים. אבל מבחינתו, זה לא רק לבוא ולשפר מנה. "ייעוץ לא פונים אליי בשביל שאני אבוא ואעשה אוכל יותר טעים", הוא אומר. "זו ראייה הרבה יותר גדולה. אוכל חכם, תמחורים, לזהות קונספט. מקום צריך תעודת זהות".

"כוח אדם גמר אותי"

כמי שעבר כמעט כל תחנה אפשרית בעולם המסעדנות, משה מדבר הרבה על מה שהשתנה. לא רק על חומרי גלם, לא רק על קהל, אלא בעיקר על עובדים. מבחינתו, כוח אדם הוא אחת הבעיות הגדולות של התחום היום.

"כוח אדם גמר אותי", הוא אומר. "זה משהו שמאוד חסר למדינה היום". הוא מחבר את זה גם לתרבות האינסטנט, לרצון של כולם להגיע מהר, לפתוח מקום, להיות שפים, לדלג על הדרך הקשה.

ואת הדרך הקשה הוא מכיר מקרוב. "אני בשביל ללמוד לעבוד עם דגים, הלכתי לעבוד על חשבוני בשוק ולפלט דגים", הוא מספר. "והלכתי לקצבייה לעבוד בשביל ללמוד".

כשרון משתף אותו בחוויה ממיקונוס, על עובדים שמצליחים להחזיק מסעדות עמוסות וקהל תובעני בתוך חום, חול, לחץ ושירות בלתי נגמר, משה מסביר שהסוד הוא לא רק עובדים, אלא גם ניהול. "אתה צריך לדעת את מקומך", הוא אומר. "מקומך הוא מטבח, פי.אר, איך הדברים נראים. מישהו צריך לדעת לנהל את הדבר הזה".

הוא חוזר לתקופת מסה, שבה היו עובדים שהחזיקו איתו 12 ו-13 שנים. "זה היה מדהים", הוא אומר. "ידענו לעשות שימור עובדים כמו שצריך". היום, לדבריו, התרבות השתנתה. אנשים זזים יותר מהר, מחליפים יותר מהר, ומוכנים פחות להישאר במקום אחד לאורך זמן

sheen-shitof

עוד בוואלה

איזו תוכנית לתואר שני במנהל עסקים מציעה הכי הרבה קורסי בחירה?

בשיתוף הקריה האקדמית אונו

"יש ירידה בנהנתנות"

הקהל, הוא אומר, גם הוא השתנה. לא בהכרח בכמות האנשים שיוצאים למסעדות, אלא באופן שבו הם צורכים את החוויה. "אני לא יודע אם יש ירידה בכמות", הוא אומר. "יש ירידה בנהנתנות".

פעם, הוא נזכר, היו מגיעים אנשים, מזמינים בקבוקים יקרים, פותחים שולחן מכל מה שיש ומבקשים חוויה גדולה. היום, התחושה שלו היא שזה התמתן. "אפשר להבין את זה", הוא אומר. "אולי כי העשירים לא באמת בארץ והם צורכים נהנתנות בחו"ל, ואולי כי פחות נעים להיראות במקומות של עשירים".

בתוך המציאות הזאת, משה מרגיש שהמסעדות עצמן צריכות להשתנות. הוא מדבר על מקומות קלילים יותר, מזמינים יותר, פחות כבדים ופחות מחייבים. "היום המסעדות צריכות יותר קלילות", הוא אומר. "יותר מזמינות. אפילו יש קצת חזרה לאוכל יותר גדול, למנות יותר גדולות, סירים. סירים זה החיים שלי".

כאן גם נכנסת המעדנייה שהחזיק בנתניה, שרון מודה שהיה מבקר בה באופן קבוע. "הייתי בא, לוקח סלטים, דברים טובים לשבת", הוא מספר לו. משה מסביר שהעסק עבד בעיקר בסופי שבוע, עם מטבח גדול, חדרי קירור ועבודה רצינית, אבל בסוף המבנה הכלכלי לא החזיק. "זה לא מספיק להחזיק כסף", הוא אומר.

ועדיין, דווקא הסיום של המעדנייה עשה לרון משהו טוב. "בימי שישי הייתי מביא אוכל מהמעדנייה הביתה", הוא מספר. "ואז זה גרם לי פתאום להתחיל לבשל לימי שישי. פתאום הבנתי איזה כוח יש בזה שאתה מבשל לעצמך את האוכל ביום שישי".

אביב משה/צילום מסך אולפן וואלה

"אין תבלין יותר טוב מהרעב"

כשמדברים על שישי בבית, משה מתעורר. אצלו זה מתחיל בבוקר מוקדם ובקניות. לא הזמנה בטלפון, לא משלוח, לא רשימה קרה. הוא הולך, בוחר, קונה, מסתכל על הבשר, על הדגים, על מה שמדליק אותו באותו רגע.

"אתה רוצה ליצור מנה טובה? תהיה רעב ולך לסופר או לשוק", הוא אומר. רון צוחק שזו המלצה גרועה, אבל משה עומד מאחוריה. "אין תבלין יותר טוב מהרעב".

אצל רון, שישי הוא סיר שמונח במרכז השולחן. אצל משה, יש יותר טקס. "אני מצלחת להם", הוא אומר על בני הבית. "כי אם לא אצלחת להם, אז הם יצלחתו לבד ויהיה פה חורום דורום. האמת שזה אהבה. אני אוהב את כל הטקס הזה. אני עושה קידוש, וזהו. מבחינתי, הסתיים שישי ואפשר להתחיל לנוח".

גם המטבח בבית שלו נשמע כמו חלום של שפים. מדיח תעשייתי, מטבח מקצועי, נירוסטות, מקררי מגירות. "מדיח תעשייתי זה פטנט על חלל", הוא אומר. "מדיח בשתי דקות. זה אחד הדברים הכי מדליקים שיש בחיים".

במקום הזה, בין הסירים של שישי לבין המטבח המקצועי, נולדת גם נקודת החיבור ל"מדברים אוכל". כמו בפרקים אחרים של התכנית, השיחה לא נשארת רק במתכון או במנה. האוכל הוא הדרך לדבר על בית, קריירה, רעב, חריצות, משפחה, עסקים והפער בין איך שהמנה נראית בצלחת לבין כל מה שנדרש כדי שהיא תגיע לשם.

לפרקים נוספים של "מדברים אוכל" עם רון יוחננוב, היכנסו למתחם התכנית בוואלה אוכל >>

"אני רוצה שאנשים יבינו שזה לא מפחיד"

הסושיאל, כמו אצל כמעט כל שף היום, נמצא גם כאן על השולחן. משה מודה שזה מדגדג, אבל לא בא לו טבעי. אם יושיבו אותו באולפן, עם מצלמות, צוות ותכנון, הוא יעבוד. לבד, לפתוח מצלמה, לחבר, לערוך, לייצר את כל הדבר מאפס - זה כבר קשה לו.

"אם תיתן לי מקום ותגיד לי, בוא יום שלם כמו שאתה עושה טלוויזיה, רק תעשה רשת, נשים מצלמות, זה קל", הוא אומר. "אבל לחבר את הדברים לבד, אני לא יודע לעשות".

מה כן היה רוצה לעשות? להעביר לאנשים את המטבח מאחורי הקלעים. לא רק צלחת יפה, אלא ההבנה שמאחורי כל קונוס קטן עם קציפה יש לפעמים הרבה פחות עבודה מאשר מאחורי סיר ממולאים טוב. "הייתי רוצה שאנשים יבינו שכל מה שהם רואים שאנחנו מצלחתים במסעדה ועושים במסעדות, זה שטויות וקל", הוא אומר. "הרבה יותר קשה לעשות ציר של ממולאים".

מבחינתו, אנשים מפחדים ממטבח יותר מדי. הוא היה רוצה להראות להם שאוכל שנראה מסעדני הוא הרבה פעמים אותו ביס מוכר, רק קטן יותר, מדויק יותר, מסודר יותר. "אנשים רוצים לעשות אוכל מישלן? הם צריכים להקטין את המנה, להפוך אותה, לסדר אותה", הוא אומר. "את אותו ביס שהם מכירים".

רון מציע לו כמעט מיד פורמט. מצלמות, סטודיו, אוכל, שיחות, הדרכה. "אני מוכן", משה עונה. "אני שם, צלם".

"אני לא טרנד"

כשרון מדבר איתו על עולם הרשתות, על יוצרים שעולים מהר ועל הקושי להחזיק קהל לאורך זמן, משה מחזיר לו תשובה שמרגישה כמו משפט מפתח. "האמת שלך היא מה שמחזיק בסוף", הוא אומר. "טרנדים מתחלפים".

הוא גם אומר לרון, במבט מבחוץ, שדווקא הלבביות והאותנטיות הן מה שמחזיקות אותו. "אתה לא טרנד", הוא אומר לו. "אתה לא השתנית ממש. מההתחלה עד היום, זה מה שהחזיק אותך".

משה עצמו, לעומת זאת, מודה שהוא פחות תקשורתי בחיים הפרטיים. אנשים לפעמים חושבים שהוא סנוב, שהוא לא מדבר או לא מופיע מספיק במקומות. הוא לא מתרגש מזה במיוחד. הוא יודע איפה הוא מרגיש בנוח, והוא גם מבין שהמשפיענים והמשפיעניות הפכו לחלק מהעולם החדש של המסעדות. "זה סוג של תקשורת חדשה", הוא אומר. "היום זה יותר חזק מטלוויזיה".

רון יוחננוב/צילום מסך אולפן וואלה

מהשקית הוורודה לפיצה של שעועית

לקראת הסוף מגיעה פינת "אתגר בהפתעה", בחסות רמי לוי. רון שולף את השקית הוורודה, "השקית של המדינה", ומאתגר את משה עם חמישה מוצרים שצריך להפוך למנה.

מהשקית יוצאים שמן, פיצה פוקצ'ה של רון, עגבניות איטלקיות, שעועית ועוד חומרי גלם שמדליקים אצל משה מיד את הדמיון. הכיוון שלו ברור: תבשיל של שעועית ועגבניות, טחינה סמיכה מעל, ובצק פוקצ'ה שיהפוך לבסיס של מנה חמה, חורפית ומנחמת.

"אם כבר עשינו את התבשיל וכבר עשינו את הבצק", הוא אומר, "אז התבשיל הזה יהיה על הפיצה. פיצה חורפית".

ואז, כמו תמיד אצל משה, האוכל גולש לסיפורים קטנים. הוא מספר על הפוקצ'ה של מסה, שבעצם התחילה כבצק של ספינג' שנכנס לתנור עם אבן במקום לשמן. הוא מדבר על אהבות קטנות ומשונות, כמו הבפנים של הקפה ההפוך או החלק העליון של הקוטג'. "היו צריכים להכין גביעים רק של הלמעלה של הקוטג'", הוא צוחק.

"אני גם ככה לא קורא ביקורות"

בפינת "לוקח או בורח", רון מציב אותו מול כמה דילמות שמחברות בין אוכל, ביקורת, מסעדות ואגו. פודקאסט עם חסות של מיליון שקלים, אבל בפרק הראשון יושב מולו מבקר האוכל הכי קטלני שקטל אותו בקריירה ומבקר את האוכל שלו בלייב במשך שעה? משה לא נבהל מהרעיון כמו שאולי היה אפשר לחשוב. בעיניו, ביקורת היא חלק מהמשחק. "יש דעות לכולם", הוא אומר. "דיברו עליך? דיברו עליך. הכל בסדר".

מסעדה חדשה שתהיה מלאה שנה קדימה, אבל אסור לו להחליף אף מנה במשך חמש שנים? כאן הוא בורח מיד. "התעייפתי רק מלחשוב על זה", הוא אומר. "זה משהו ביצירתיות. לא יכול".

מסעדה חדשה שתיכנס לרשימת 50 המסעדות הטובות בעולם, אבל הוא חייב לנהל את הסרוויסים על עקבים? כאן הוא דווקא לוקח. "50 מסעדות בעולם? זה דווקא זורם לי".

ומה לגבי ביקורות של חמישה כוכבים, בתנאי שאסור לו לקרוא אף אחת מהן? "לוקח", הוא אומר. "אני גם ככה לא קורא את הביקורות". הוא מספר שהוא לא קורא תגובות, לא רואה תוכניות טלוויזיה שהוא משתתף בהן, ולפעמים אפילו לא מספר לאמא שלו שהוא מופיע. "זה לא מעניין אותי", הוא אומר. "אני רואה את זה כחלק מהעבודה".

מה כן מרגיע אותו? מכוניות. "זה העולם שלי", הוא אומר. "אני חולה מכוניות. אוהב אופנועים, אוהב מכוניות, אוהב הכל. זה מרגיע אותי". בלילה, הוא מספר, הוא נרדם מול סרטוני פורמולה ביוטיוב. "עד היום אנשים מתייעצים איתי על מכוניות שהם רוצים לקנות", הוא אומר. "לא מתוך עשירות, מתוך אהבה לרכב".

"ההצלחה לא מגיעה בקלות"

בסוף השיחה, אחרי מסעדות, כוח אדם, סירים, סושיאל, פיצה של שעועית, מדיח תעשייתי ומכוניות, רון מחזיר את משה לנקודה שממנה התחילו: חריצות. לא כקלישאה, אלא כתנאי בסיסי.

"מי שרוצה להתעסק בעולם של המסעדנות והאוכל צריך הרבה התמדה והרבה חריצות", אומר רון. "לקום מוקדם בבוקר, ללכת לישון מאוחר, כי ההצלחה לא מגיעה בקלות".

משה מסכים. "בכל תחום, חריצות", הוא אומר.

אולי זה כל הסיפור של אביב משה בפרק הזה. שף שכבר עשה כמעט הכול, אבל עדיין לא מתנהג כמו מי שסיים. עדיין רעב, עדיין מתכנן, עדיין משתעמם ממנה שיוצאת יותר מדי פעמים, עדיין מחפש את הדבר הבא, ועדיין מאמין שאוכל טוב לא מתחיל רק בטכניקה או בחומר גלם, אלא ברצון לקום שוב מחר בבוקר ולעשות את זה עוד פעם.

טרם התפרסמו תגובות

top-form-right-icon

בשליחת התגובה אני מסכים לתנאי השימוש

    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully