"הספר הראשון שלנו מתכוון לעשות בדיוק את זה", כך כותב המיקוסולוג ואיש חיי הלילה אריאל לייזגולד בהקדמה לספר "אמריקן בר", למה הכוונה ב"זה"? ובכן, לייזגולד מתאר את התהליך שהופך דברים לקלאסיים, שהרי "דבר אינו נולד קלאסי" הוא כותב - וצודק. הן גם מוצרט בשעתו לא היה יותר מ"פופ".
ולייזוגלד ממשיך כדי שנבין טוב יותר למה הוא מתכוון, מעבר להגיג הפילוסופי: "לרתום את ההיסטוריה העשירה והמרתקת של הקוקטייל במטרה לרומם את חוויית השתייה לכדי מאורע תרבותי - בכל פעם שאנחנו מתיישבים על הבר אנחנו מפלרטטים לא רק עם העתיד שמתהווה ברגעים אלה ממש בשייקר שמנוער מאחורי הדלפק, אלא גם עם העבר".
ועם זאת, הספר של לייזגולד אינו "מפלרטט", כלשונו, רק עם ההיסטוריה והפילוסופיה של הקוקטיילים (כולל בר הקוקטיילים הראשון, אם אפשר לקרוא לו כך, בתל אביב בת השנה, עת נקראה עוד בשם "אחוזת בית" ב-1910) אלא בעיקר עם הפרקטיקה, עת הוא מפרק משקאות למרכיביהם, קוקטיילים למתכוניהם וידע כללי לפרטיו.
לייזגולד הוא מיקסולוג, בעצם הוא "המיקסולוג", כלומר הראשון והבכיר מהעיר שהצמיחה כבר לא מעט מיקסולוגים שזוכים בתחרויות בינלאומיות נחשבות וששמו את "אחוזת בית" (אם להיאחז בהיסטוריה) על מפת הקוקטיילים העולמית, מאז 2008 ולפחות עד שקרסה באחת התיירות הנכנסת, אי שם לפני כמעט שלוש שנים.
בנימה אישית (אבל עם רלוונטיות כללית): אני מכיר את לייזגולד כבר כמעט 20 שנה, מאז הקים ביחד עם כמה מיקסולוגים (בערך בתקופה שבה הפסיקו לקרוא להם "ברמנים") את "223" על חורבותיו של ה"זיגל" המיתולוגי.
זיכרונות מהלגונה הכחולה
למהפכה שהוא היה מאדריכליה הבולטים, אין כמעט אח ורע: אנשים כמוני, עיתונאי אלכוהול שגדלו לאורם של בעלי ברים ומסעדנים אייקוניים כמו מתי לנדשטיין ("המקלל"), עזרא מרמלשטיין, שאול אברון (שלושתם כבר מסובים לבר הגדול שבשמיים) או דני שניידר (יבדל"א), ביססו את המומחיות שלהם בעיקר על הבדלה בין זני ענבי יין, בין בלנדד-וויסקי לסינגל-מאלט - והכרה של 5-6 סוגי וודקה, ג'ין, רום וטקילה.
קוקטיילים היו זיכרונות מתוקים-מבחילים מהאייטיז, עם שמות כמו "לגונה כחולה" או "טקילה סן-רייז", עד שבאו לייזגולד וחבריו והוכיחו שאפשר גם אחרת.
אני עדיין זוכר בחיוך את ביקור הבכורה שלי ב"223" עם פתיחתו, עת חששתי שמא מישהו שמכיר אותי יראה אותי לוגם קוקטייל, כמו אשמאי זקן ונשוי שנתפס עם מאהבת שיכולה להיות בתו.
מאז זרמו הרבה ליטרים של משקאות בשייקרים ברחבי העיר. גם לייזגולד ייסד עוד כמה מקומות, המפורסם שבהם, בהקשר ה"קוקטיילי" הוא ה"בל בוי", זכה בכמה תארים נחשבים ברחבי העולם והפגין טאץ' ייחודי ויצירתי במיוחד משלו.
אם אני כבר מעלה באוב זיכרונות, לא אשכח איך בביקור בליסבון נקלעתי לבר קוקטיילים והבעלים כל כך התרגש על שאני מכיר את אריאל לייזגולד (שזכה באותה שנה בסגנות אליפות תחרות הברמנים החשובה בעולם), עד שלא הסכים לגבות ממני בסוף הערב אפילו טיפ.
לימונדה עם וויסקי
נניח לזיכרונות ונעבור לפרקטיקה, שכן רוב "אמריקן בר" מוקדש לקוקטיילים ומחולק לפרקים לפי הבסיס האלכוהולי שלהם (וודקה, ג'ין, וויסקי וכיו"ב). כל קוקטייל זוכה לעמוד עם מתכון וכן לאזכור של שנת ונסיבות המצאתו.
כך למשל מעלה הכתוב על ה"בלאק ראשן" כי הומצא על ידי גוסטב טופס במלון מטרופול בבריסל, בשנת 1949, לכבוד פרל מסטה, שגרירת ארה"ב ללוקסמבורג. וזו כמובן רק דוגמה אחת מני עשרות.
את הספר, בכריכה קשה, מעטרים איורים בלבד, כלומר אין בו אף תמונה. אם זיהיתי נכון, האיור שמבדיל בין ההקדמה לתוכן המקצועי הוא של "מינט-ג'וליפ",המרענן הרשמי של הדרום החם בארה"ב, שאיני מבין איך הוא עדיין לא מופיע בתפריט של כל בר קוקטיילים בישראל, בהיותו חזק, מתקתק ומרענן.
רק על ההחלטה להציב קוקטייל פשוט אך אמריקאי-קלאסי כקוקטייל ראשון בספר, מגיעה לאריאל לייזגולד מלוא ההערכה, בספר שהוא חובה לכל מי שאוהב לשקשק, ללגום - ובעיקר לדעת קצת יותר.
"אמריקן בר" זמין לרכישה ברשת חנויות היין "מנו וינו" ובמעדניות "עילא" ברחוב שיינקין ו"סיפור פשוט" בנווה צדק. כן ניתן לרכוש את הספר אונליין, באתר "בל-בוי".