נס קטן בתוך המים: הקפה היחיד בישראל שיושבים בו בתוך הנחל

אין עיר בישראל, פרט לקרית שמונה, שבה תוכלו לשתות כוס אספרסו ולהנות מסלט, כריך או עוגה, כשרגליכם טובלות בתוך זרימה של מי נחל קרירים, ומעליכם צל של עצים ענקיים.

בקפה "זהבה" שעל גדת נחל עין-זהב שבקרית שמונה זה קורה. אם וביתה בחרו לקחת את ארוחת הבוקר שלהן לשולחן שבתוך הנחל. לבנית שעופפה ונחתה בתוך המים לידן, ראתה בבחירה שלהן החלטה מובנת מאליה. התמונה הזאת עבורי היא המחשה של הביטוי "התרחבות הלב". מראה שמבהיר עד כמה חזקים החיים ועד כמה רוח האדם יכולה לגבור על רוע וכאב ולתת נחמה ותקווה בכוס קפה בעין זהב.

אני עוקב מקרוב אחרי נחל עין זהב והסביבה שלו כבר עשרים שנה. למרות שמדובר בערוץ מים חיים נדיר שזורם ממש בלב העיר, במשך שנים ארוכות זכה הנחל ליחס של חצר אחורית נטושה, מוזנחת ונשכחת. המים שלו נשאבו כמעט עד תום לצורכי צריכה ביתית ולמפעל "נביעות", והוא עמד יבש ודלוח רוב ימות השנה.

ב-2007, כשיצאתי לראשונה לתעד את הנחל, דיברתי עם תושבים מתוסכלים. "עין זהב? אולי 'אין זהב' אפשר לקרוא לנחל הזה", אמר לי אז אחד מהם בכאב. המייסדים עוד זכרו איך בשנות ה-50 וה-60 הילדים שחו במים השוצפים והנשים כיבסו בגדים במפל "המעיין הכורדי", אך ברבות השנים המקום הפך לסמל של הזנחה.

כמה שנים לאחר מכן קמה קבוצה קטנה של תושבים מהעיר עם חלום בלב וברק בעיניים. בהובלת אדריכלית הנוף יוהנה נזרי ועמותת "קסמי טבע ונוף", יחד עם פעילי "מגמה ירוקה" ממכללת תל חי, הם יצאו למאבק. מעטים האמינו אז שיש להם סיכוי מול גופי המים והממסד, אבל בנחישות ובהתמדה אדירה הם בלמו תוכניות בנייה בשולי הפארק, ונלחמו על הזרמת מים לנחל גם בקיץ.

ב-2011 המאבק נשא פרי והמים שבו לזרום בערוץ. סקרים אקולוגיים שנערכו בשנים שאחרי גילו שמדובר ב"בניאס קטן" של ממש - עם עטלפים נדירים, ציפורים ייחודיות ובוסתן טבעי פראי. ועדיין, למרות שהמים חזרו והטבע השתקם, הפנינה המדהימה הזו התקשתה לתפוס את מקומה המרכזי בלב התושבים והמטיילים.

ואז הגיעה המלחמה ואיתה הפינוי. לפני שנתיים, בשיאם של הימים הקשים, ביום שבו אם ובנה נפגעו מפגיעת רקטה בלב העיר, הגעתי לפארק עין זהב. העיר הייתה נטושה, שקטה ועצובה, מטווחת בטילי נ"ט, אבל הנחל שצף בעוצמה.

נפגשתי שם עם דודי סלמה, מנהל הפארק שסירב להתפנות, ויחד עמדנו בתוך "הג'ונגל" - הקטע הפראי של הנחל. שאון זרימת המים זעק מול השקט המתוח והעיר הריקה. הנחל עמד שם כסמל לעוצמת החיים ולטבע שלא נכנע.

גם אחרי שהסתיימה המלחמה והתושבים החלו לחזור לאט-לאט, הנחל נותר בקרן זווית, עד שפורצות דרך מקומיות החליטו להחיות אותו מחדש. הראשונה שפרצה את הדרך והרימה את הכפפה הייתה מאיה אמיר. מאיה, שגדלה בראש פינה ומתגוררת בקריית שמונה בשש השנים האחרונות, מספרת איך נולדה היוזמה: "הייתי בפינוי בתל אביב וניהלתי מלון מפונים מקריית שמונה, ושם התחלתי להכיר את האנשים לעומק. ראיתי אותם נהנים בבתי קפה ויוצאים, וחשבתי שזה משהו שיכול להיות מדהים בקריית שמונה - מקום כזה שאנשים יבואו להיפגש, להיות ביחד וליצור משהו קהילתי".

מאיפה הכוחות להתחיל לתכנן את העתיד בזמן שאת ומשפחתך מפונים?

"כבר אז נפלה אצלי ההחלטה שזה מה שאני הולכת לעשות, ולא עניין אותי מה קורה מסביב. חשבתי שזו הזדמנות - כשהעיר ריקה ואין בה כלום, כל דבר יכול לתפוס. רציתי בכל מאודי לארח, ושאנשים שיגיעו יחשפו לנחל המדהים הזה. חבל שהוא יהיה נסתר".

אחרי שהחלה לפעול להגשמת המטרה שוב החלה מלחמה שהעמידה אותה בפני קושי; "לא נחתי לרגע בחודשים הראשונים, עד שנפתחה המלחמה האחרונה ושם זה כבר לא היה פשוט", היא מודה. "אבל הגיע באז מטורף והמון אנשים מכל הארץ באו לפרגן ולהרים. תמיד הרגשתי שקריית שמונה היא מקום שעוברים לידו ולא נכנסים לעיר, ואפילו תושבים מבוגרים שגרים פה עשרות שנים לא הכירו את הפינה הזאת של הנחל, ועבורי חשיפת הנחל הייתה ה-מטרה".

"קריית שמונה צריכה להיות עיר תיירות מרכזית, ממש כמו אילת - עם אופי אחר, אבל מבחינת כמות האנשים. יש פה 360 מעלות של נוף, מעיינות וטבע. היום אני אומרת שגם אם הייתי צריכה לבחור מחדש, אני לא מוותרת על קריית שמונה".

הסנונית הראשונה ששתלה מאיה סללה את הדרך לגל נוסף של יזמות מקומית. לפני מספר חודשים הפארק זכה לחיזוק נוסף הודות ליוזמה של שתי אחיות בנות העיר, שירה מלכה ועדי איפרגן, שבשיתוף עמותת "אל גליל" - עמותה שקמה במלחמה כדי להחיות את ההיסטוריה והמורשת של העיר - זכו במכרז העירייה והקימו במקום פודטראק נוסף: "קפה זהבה", כמחווה לנחל עין זהב.

"נולדתי פה, התחתנתי עם בן המקום, ועברנו פה כל כך הרבה כילדים", מספרת שירה מלכה. "הנחל הזה הוא הבית שלנו. לראות בשנים האחרונות את הכל שומם ומת - זו הייתה צביטה בלב. כשהתפנינו לזיכרון יעקב היו שלבים שלא היה ברור אם נחזור הנה, אבל החלטנו לתת סיכוי וחזרנו הביתה עם החלטה לעשות משהו. אין בקריית שמונה עגלות קפה, ויש המון פוטנציאל, אז זה ממש התבקש שקים אחת כזו.

מאז שנפתחה העגלה בתחילת יולי, המקום שוקק חיים. "מגיעים לפה אנשים מכל הארץ שבאים במיוחד לחזק", מתארת שירה. "וגם תושבים מהעיר והקיבוצים מסביב, שיושבים פה עם דמעות בעיניים ואומרים לנו: 'אתם נותנים לנו תקווה, אתם מחייכים את המקום'".

העגלה ממוקמת בנקודה היסטורית, ממש לצד השחזור של צריפי המעברה הראשונים. שירה ואחותה, כמו גם מאיה ב"מאיולה", מקפידות לשלב תכני תרבות, הופעות ואמנים מקומיים. מאיה אף מתכננת לשלב בהמשך הופעות שירה ונגינה משלה. "אנחנו לא רק עגלת קפה", אומרת שירה בגאווה, "אנחנו פה כדי לספר חתיכת סיפור. אנשים שגדלו פה לא תמיד ידעו מה יש פה, וזה מחבר למורשת ולשורשים. אני פה לא כי אני מסכנה - אני פה כי יש לי שורשים ואני גאה במקום הזה".

מאיולה - מגיעים לרחוב ההגנה, מחנים ליד מקלט מספר 229, וחוצים את הפארק והגשר הירוק אל מתחם העגלה שעל גדת הנחל.

קפה זהבה - פארק הזהב (רחוב אורי אילן / הירדן 23), קריית שמונה