מזג שיפוטי או יום רע? כשביקורת מסעדות הופכת לחיסול ממוקד

לפני כמה ימים הזמינה אותי חברה למסעדה חדשה ששמה נשמע לי מוכר. בהתחשב בכך שהמסעדה פועלת פחות מחודש, זה נשמע לי מוזר - עד שנזכרתי מאיפה מוכר לי השם: מדובר במסעדה שספגה ביקורת איומה ונוראית מידי שגיא כהן, מבקר מסעדות של עיתון "הארץ".

הביקורת הייתה כל כך קטלנית, עד שכמעט ביקשתי לבטל את ההזמנה ולהציע מקום חליפי, אבל אז קראתי שוב את הטקסט שהמילה "ביקורתי" תהיה דלה מלתאר - והיוצרות התהפכו: התחשק לי לראות בעיני ובעיקר לטעום מהאוכל שעורר באותו מבקר חמת זעם קדושה.

בדיעבד, אני שמח מאוד שעשיתי את זה, כי אחרת לא הייתי זוכה להכיר את "האוס אוף דלריי", שברחוב הלל הזקן, בחלק העליון של כרם התימנים. מדובר במסעדה ובית מלון שפועלים כחודש. את ביקורת המלונות אשאיר לאחרים (כבר לנתי במלונות בוטיק מפונפנים ויקרים, רק כדי להודות, בגילי המופלג, שאני ישן הכי טוב במיטה שלי, זאת שבה המזרן מכיר כל שקע ובליטה בגופי), אבל כן אתייחס לזמן שחלף מאז הפתיחה.

נכון הוא שמרגע שמסעדה מסיימת את תקופת ההרצה שלה והופכת פתוחה לציבור, הרי שהיא גם פתוחה לביקורת - ובכל זאת, הכלל הג'נטלמני מחייב מבקר להיות זהיר בטרם יקטול עסק שזה עתה נפתח.

נאמר עוד כמה דברים על ביקורת מסעדות ואז נחזור לתהום שנפערה ביני לבין התרשמותו של מי שלכאורה עוסק באותו הענף.

יש יזמים טובים בתחום המסעדנות ויש רעים. יש נדיבים ויש קמצנים, יש צנועים ויש יומרניים, אבל בדבר אחד לא נתקלתי בכל עשרות השנים שבהן אני מלווה את הענף: יזם שהשקיע ממון, זמן ומרץ במטרה להגיש אוכל גרוע.

שלא יובן לא נכון: לעיתים זו אכן התוצאה המצערת, אבל זה לעולם לא בכוונת-מכוון, כלומר - מי שפותח מסעדה עושה זאת במטרה לארח ולשמח, אפילו אם המניע העיקרי שלו הוא להרוויח כסף (לגיטימי). לכן גם אם מוצדק לכתוב עליו את האמת (שלך), צריך לשמור על מינימום של הגינות וביקורת בונה.

זאת ועוד: גם מסעדה צנועה מחזיקה, מלבד השקעות הבעלים, גם שף אחד לפחות, צוות מטבח, שוטפי כלים, מלצרים וברמנים. כלומר, לא מעט אנשים תלויים בשרידותה לפרנסתם.

שוב, זו לא סיבה לא לקטול אם מגיע (נזכיר שוב שהמחויבות הראשונה של הכותב היא לקוראיו), אבל לעולם לא לשם הקטילה עצמה - מה שהופך אותך לא רק לחרא של מבקר, אלא גם לחרא של בן אדם.

תכף נשב לשולחן, אני מבטיח, אבל הנה עוד נקודה שקשורה לפסקה האחרונה, אבל ראויה לזרקור משלה. בעולם המשפט קיים הביטוי "מזג שיפוטי".

כלומר, מאחר שכולנו בני אדם וכולנו עלולים להיות נתונים למצבי רוח, חייב להתקיים במי שמפרסם ביקורות הכלל שחל על שופטים (הגם שהאחרונים פוסקים בדיני נפשות ולא, נניח, במידת הטריות של חומרי הגלם).

אם אין לך מזג שיפוטי שכזה - משמע שאתה עלול להיות מושפע משיקולים זרים: טלפון לא נעים מהבנק, בעיות במערכת היחסים, מארחת שלא זיהתה אותך בכניסה ועוד.

לכן מבקר חייב לנסות להתנתק עד כמה שאפשר משיקולים זרים (לפעמים גם חיוביים) ולפסוק רק על פי התנסותו בשטח. במילים אחרות: אם אתה איש של מצבי רוח, מוטב שתחפש לך עיסוק אחר שיכול להכיל גם יום רע בעבודה.

.

נקודה אחרונה (ולמען הסר ספק, שלא שייכת לביקורת האמורה) כי המנות הראשונות כבר בדרך: כמו מדורים רבים בתקשורת, גם הביקורות עברו השחתה מסוימת.

הכוונה היא לכך שארוחות של מבקרים רבים משולמות מתקציבי השיווק של מושאי הביקורת: יח"צן/נית מתקשר/ת להזמין, החשבון משולם על ידי המארח - והביקורות מהללות.

טיפ קטן (תרתי משמע) למבקר שרוצה לצאת גדול - ונקלע לסיטואציה שבה הוזמן על חשבון הבעלים: שים כמה שטרות בכיס - תן טיפ גבוה למלצר/ית, רצוי בגובה החשבון המשוער שלך, ובכך תקנה לעצמך את הזכות לביקורת הוגנת.

זה טיפ כמעט בלתי אפשרי במציאות שבה אנשים צעירים שמשתכרים שכר נמוך הופכים למבקרי מסעדות שאין להם את האפשרות לבקר כסועדים מן המניין, ועדיין - זה שאין לי פתרון סביר לסוגייה לא אומר שלא צריך להציף את הבעיה.

פעם סיפרו על אחד העיתונים הנחשבים בעולם, שהוא אינו מפרסם ביקורת מסעדות אלא על סמך שלושה ביקורים אנונימיים לפחות, זאת כדי לא לשקף לקוראים תמונה של ערב חלש או חזק במיוחד.

במחירי המסעדות הנהוגים בתל אביב למשל, זו עלולה להיות הוצאה של 1,500 שקלים לפני טיפ ולפני שכר המבקר - ואין שום גוף תקשורת בישראל (ומעטים בעולם) שיעמוד בסטנדרט הזה.

ועכשיו ל"האוס אוף דלריי" (להלן: "דלריי") - ונלך ישר לשורה התחתונה: נהניתי מאוד. זאת אינה ביקורת מקצועית פר-אקסלנס, שכן לא תכננתי להפוך את הביקור ההוא לביקורת. לא רשמתי לי הערות, לא ניסיתי לפענח טעמים ועוד דברים שמבדילים בין סועד רגיל, שבא להנות, למי שבא לעבוד.

ועדיין, אהבתי כמעט את כל מה שטעמתי, גם אם אני מנסה לנכות מהחוויה את החברה הנעימה וכמויות היין שנלגמו. זה לא שאין לי כמה הערות בונות, אבל השורה התחתונה הייתה חיובית מאוד.

אכלנו כל מני מנות קטנות שבהן כיכבו דגים כבושים, נאים ומשומרים, מטונה ועד אנשובי - וליקקנו את האצבעות. אני יכול להבין חלק מהקצף שיצא על גודל המנות, אבל נמסר לי שהן עומדות לגדול לגודל של מנות חלוקה - בדיוק מהחישובים הלגיטימיים של מקום שנמצא בחודש הראשון לחייו ומגשש עדיין אחרי כיוון.

מנות הביניים הוצגו בביקורת כתוספות שהוגשו הרבה לפני המנות העיקריות. אין זה משום שהן עומדות בזכות עצמן. על צלחת הצ'יפס (שהייתה היחידה שהרשימה את המבקר הקטלני) אפשר להתענג עם בקבוק שלם של יין לבן. תגידו ש"כולה צ'יפס" ותצדקו. מצד שני, הביצוע היה מושלם.

המנה השנייה, שזכתה לקטילה איומה ונוראית, מבוססת על פתיתים שתחתיתם חרוכה מעט, ונקראת "עוגת אורז בן גוריון". לטעמי היא הייתה טובה מאוד ושותפתי לארוחה התפעלה ממש.

אז או.קיי, אני יכול להבין שמישהו לא אהב את ההומור במנה הזאת, שמזכירה תחתית של סיר פתיתים, עם הקריספיות המתקתקתה של "השרוף", אבל מכאן ועד להציג אותה כלא ראויה למאכל (כפי שהוצגה בביקורת ההיא), המרחק הוא עצום.

היו גם עיקריות: כמו לברק שטוגן בשלמותו והיה טרי וטעים, פילה דניס שנפרס כפרפר ונצלה בדיוק למידה הנכונה ששימרה את העסיסיות של הדג ואפילו שווארמה דג שהוגשה על לחוח.

מה אומר לכם? אני מקבל מראש את העובדה שייתכן שמישהו נהנה מהן פחות ממני, אבל אין כל דרך הגיונית לגשר בין ההתפעלות המתונה שלי לקטילות של מי שסעד כאן רק שבוע לפני.

מנה אחת שראויה לציון מיוחד לשבח הייתה פסטה טבעונית. אני אחד מאלה שעבורם המושג "טבעוני" מרצד כשלט ניאון של אזהרה מעל למנה, אבל הפסטה הזאת הצליחה להיות רכה ועסיסית וחמצמצה ומרעננת מזה. מנה שאזמין בוודאות בביקורי הבא כאן, הגם שאיני טבעוני.

אמרתי כבר שזו לא ביקורת אמיתית, שכן לא התכוננתי מראש לכתוב אחת כזאת. לכן תיאורי המנות כלליים ומחירי המנות לא מופיעים, גם היין לא נבחר על ידי כדי לתאום למנות - ועוד פרמטרים חשובים אחרים שאתבע מעצמי בטרם אוכל לפרסם ביקורת מפורטת ומנומקת.

ועדיין, בהינתן שהמחירים דומים לאלה שברוב מסעדות העיר, לא הצלחתי להבין בדיוק על מה יצא הקצף: אני מקבל על עצמי מראש את הפערים הסובייקטיביים, מבין שמה שהיה בעיני ראוי לציון 9 עלול להיות ה-7 של מישהו אחר, אבל לקטול קטילה שכזאת?

כבר במשפט הראשון לביקורת ההיא, התגולל המבקר על מיקום עמדת המארחת שאינה נמצאת בכתובת הרשמית. סהדי במרומים שצעדתי בין הדלת למארחת לפחות שלוש פעמים כדי להבין מה העלה את חמתו להשחית - ולא מצאתי תשובה.

למען הדיוק: עמדת המארחת נראית לעין לכל מי שעומד בכתובת ה"רשמית" (שמהווה את הכניסה למלון), אז ממה נפשך בעורה, קולגה?

עוד הוא הוסיף וכתב שהישיבה היא על כביש שבו עלולים הסועדים להיפגע ממכוניות חולפות. על זה כבר באמת אין לי מה להגיד. כלומר, אבהיר מיד שגם אני מבכר תמיד חלל סגור ואינטימי יותר על פני שפת הרחוב, אבל לפי הלוגיקה הזאת צריך לסגור את כל המסעדות ברחוב נחלת-בנימין.

מעבר לכך - בקרוב תתבצע במקום סגירת-חורף שתחצוץ עוד יותר בינו לבין שפת הכביש בסמטה שעל מדרכותיה ממוקמים שולחנותיו.

יצא לי גם להחליף כמה מילים עם השף מעיין שמחה, שנזכר בביקורת ההיא, וגדל במטבח של "טאיזו", לצד יובל בן נריה. להתרשמותי מדובר באיש מקצוע מוכשר ומלא בכוונות טובות. האם כולן מיושמות במנות שטעמתי? סביר מאוד להניח שלא, וטוב שכך: זה רק משאיר לו די מקום לגדול ביחד עם המסעדה הראשונה שלו כשף מוביל, אבל אני מודה שלאור הזובור שעבר על לא עוול בכפו, בא לי רק לפרגן לו עוד יותר.

איך מסכמים ביקורת שאינה באמת ביקורת אלא יותר "ביקורת על ביקורת"? אולי במשפט היחיד שישאיר פתח גם לביקורת אמיתי וגם לעובדה שנהניתי מאוד ב"דלריי": לבטח אבוא לכאן שוב, שכן אהבתי מספיק כדי לגרום לי לרצות להיות שותף לעוד צעד במסעה של המסעדה הנעימה הזאת.

האוס אוף דלריי - הלל הזקן 8, תל אביב