אם יש דבר שקצת חסר בנוף הקולינרי של תל אביב, הרי שאלה בתי אוכל טובים על חוף הים. ייאמר מיד: מה שהחל עם "לה לה לנד" לפני יותר מעשרים שנה, הצליח להכות שורש ורמתן של מסעדות החוף, בהכללה, עלתה ליגה. ועדיין מאז הלכה מעמנו "מאנטה ריי" הידועה, כמעט שלא נקבעות עוד ארוחות משפחתיות במקומות הנושקים לים.
תכף נשוב אל החוף, אבל קודם כל משהו על ימי הולדת משפחתיים, שאותם אנו רוצים לציין בסעודה משותפת מחוץ לבית. על אלה לעמוד בכמה כללי יסוד: הראשון הוא מנעד רחב של סגנונות קולינריים.
למזלי נכדתי היא עדיין בגיל שבו תאכל כל מה שאימה תניח לה על המגש הקטן של כיסא התינוק. בעוד כמה שנים נצטרך להתאים את ההיצע גם לטעמה.
אלא שכבר עתה אנו משפחה מורכבת: אחת צמחונית שנמנעת גם מדגים. השנייה צמחונית שאוכלת דגים לרוב אך נמנעת מבשר. אחיהן הוא קרניבור, אבל בגדול - שוחר אוכל בריא (זה מן דור שכזה), וכך זה נמשך: בן הזוג של הגדולה, החברה של הבן ובת הזוג שלי. לך תקלע לטעם של כולם.
בעיה נוספת היא החלל: התכנסנו שבעה בגירים ותינוקת, כך צריך חלל שבו יתאפשר לנו לשבת ביחד בנוחות, לא באופן נפרד כמו בפרייבט-רום, אבל גם לא על ברכיהם של הסועדים האחרים במסעדה.
ואחרי שמנינו את שני אלה, יש גם את העניין של החשבון. נכון שלא יוצאים לחגוג אירוע משפחתי במסעדה טובה כדי לחסוך כסף - ועדיין: עבור שבעה סועדים החשבון (כולל יין) לא יפחת מ-1,200 שקל, אבל עלול, בחלק ממסעדות עירנו לטפס עד כפליים מכך והלאה.
בוא אלינו לים
עד כאן הבריף לאירוע, עכשיו נשוב אל הים ונקבע כי תוספת חשובה מאוד לנוף הקולינרי שעל קו המים, הוסיפה "מרינה דלאל", מהמפעלים הקולינריים של דושי לייטרסדורף (דלאל בנווה צדק), שלקחה לידיה את החלל שממוקם בין משרדי המרינה למעגן היאכטות, חלל שעבר טלטלות רבות (במידה משתנה של הצלחה) והקימה בו מקום שגורם לך להיעצר כבר בכניסה ולהביט סביב בהתפעלות.
מאחר שאיני מומחה לעיצוב, אומר רק זאת: סוד קסמה של "מרינה דלאל" היא התחושה שנקלעת ליאכטה ענקית, כזאת שמתנדנדת לה בשלווה מול אחיותיה הקטנות העוגנות במרינה. זה נעים בנשמה ובעיניים עוד לפני האוכל, וזורק ברגע למחוזות האסקפיזם.
גם החלוקה לאזורים נהגתה בחוכמה: הבר החיצוני כמעט נוגע ברציף - ומזמין לשישיית אויסטרים (או לשומרי הכשרות: מנת דג נא) לצד כוס (עדיף בקבוק) של יין מבעבע.
הבר עם כסאות העור הלבנים מעניק תחושה של אינטימיות אפלולית אפילו בשעת אור מלא. וחלל הישיבה של המסעדה מחולק לרחבה גדולה ולבמה צרה יותר, שאפשרה לנו להרגיש גם חלק מהמסעדה ובה בעת לשמר מסגרת משפחתית נפרדת.
דבר אחרון אודות התנאים לפני שנשים ביס קטן בפה, הוא בשבחו של הצוות. השירות היה מעולה, לא דבר של מה בכך בתקופה שאחד מסימניה הוא חוסר היכולת לשמר צוות עובדים קבוע ובעל תודעת שירות מפותחת.
רוצים דוגמה? ובכן אחרי שהזמנו אוכל, שמנו לב שלא ביקשנו שום דבר ירוק - והספנו להזמנה גם סלט חסות. זה בושש מלבוא, אבל רק במידה שנעיר לצוות ולא ברמה של לבטל את ההזמנה. משהגיע לבסוף, באיחור של כעשר דקות בלבד, התווספה לו גם התנצלות, לצד הודעה לפיה הוא לא ייכלל בחשבון.
יש מי שעבורו זה מובן מאליו, אבל מאחר שבתוך עמי אני יושב, הרי שאני יכול להעיד שהמובן מאליו הזה נמצא מחוץ להבנתם של מסעדנים רבים (מדי) בעיר.
צוללים קדימה
אם שרדתם עד עכשיו, הרי שאתם ודאי רעבים כהוגן, אבל אני בטוח שלא תתנגדו ללגום משהו על בטן ריקה, בטח בשבת בבוקר. ולפיכך נחלוץ בקבוק של "קרמו דה ג'ורה" (224 שקל).
קרמו הוא יין צרפתי מבעבע שכל חטאו הוא שענביו לא נבצרו במחוז שמפיין. רוצה לומר, כשהוא טוב, לא תוכלו להבדיל בינו לבין אחיו המפורסם (והיקר הרבה יותר כמובן) - והקרמו דה ג'ורה ששתינו (2 בקבוקים, בכל זאת מדובר בילדים שלי) היה בהחלט טוב מאוד.
החלטנו לדגום את כל מנות החלוקה הקטנות ואת כל מנות הבראנץ', תוך שאנו מתעלמים משני חלקים חשובים של התפריט: בר הדגים הנאים - שאת תכולתנו החלטנו לשמור לשבת אחרת שבה נגיע לכאן בהרכב יותר זוגי ופחות משפחתי, וכן על המנות העיקריות - ביניהן דגים בצורות עשייה שונות ובשר.
מנות החלוקה שנקראות בתפריט בשמן "TO SHARE", כללו מאפה בסגנון "פוגאס" שהוגש לצד קרם ברוקולי וזוקיני, עגבניות חריפות וחמאה מוקצפת (42 שקלים), מנת חמוצים וחריפים כבושים - זיתים, קורנישון וצ'ילי (38 שקלים ).
עוד מנה שהזמנו היא שומר צלוי שמוגש עם גבינת בושה, שקדים קלויים ודבש (52 שקלים), שהייתה לא פחות מנהדרת, ולצידה קלמארי מטוגן לצד איולי לימון (86 שקלים) שהייתה די סטנדרטית באופייה, אבל עם קלמארי היו טריים וביצוע טוב, כך שנשמר האיזון המתבקש בין הצמיגות המובנית בקלמארי לבין הקריספיות שיוצר הציפוי והטיגון בשמן העמוק.
במקום מנה של ברבוניות הוצעו לנו סרדינים מטוגנים (88 שקלים), שפילגו את השולחן לכמה דעות: אוהבי האכילה של הדגיגים בשלמותם התמוגגו. מי שאמונים על הפרדת הבשר מהשלד, לעומתם, התלוננו על היחס שבין עצם לבשר הרך. עניין של סגנון.
מכל מקום הזלפה של לימון טרי רעננה מאוד את המנה וכמעט שהפכה את האיולי-בזיליקום שהוגש לצידה, למיותר.
.
ללכת על ביצים
דווקא על המנה הטובה ביותר בין מנות החלוקה שלקחנו לא אוכל לחוות דעה אישית. הכיצד? שיפוד שרימפס (92 שקלים) שכלל שלושה שרימפסס שנראו לעיני מהסוג המכונה במקומותינו "קריסטל", לצד לימון וביסק ים, פשוט נטרף עד תומו (מכאן אני מסיק שהיה טעים מאוד) בטרם הועברה אלי הצלחת, שנאמר: "בנים גידלתי ורוממתי והם חיסלו לי".
מניה וביה נחלץ בינינו עוד בקבוק של קרמו דה ג'ורה - וחשנו בשלים לכמה מנות ביצים. מנות הבראנץ' כללו מקושקשת רכה עם קרם פרש, ליים ועגבנייה צלויה (78 שקלים).
המנה הזאת הייתה בדיוק מה שהיא אמורה להיות: טעימה וצפויה, מיועדת בדיוק למי שלמרות שהיא נושאת חלק מהמטען הגנטי שלי, היא קצת שמרנית בטעמיה.
המנה השנייה מתפריט הבראנץ' הייתה בנדיקט רויאל (תרד, פורל מעושן, ביצה עלומה והולנדייז (84 שקלים), מנה מושלמת שסחטה מחמאות מהמסובים, והשלישית -ביצים עם ראגו עגבניות (82 שקלים), מנה נהדרת ששואבת את השראתה מהשקשוקה הקלאסית, אבל בגרסה מעודנת יותר ובליווי של רוזמרין, צ'ילי ותימין, לצד פרוסות חלה.
סיום חמוץ-מתוק
אני לא מאנשי הקינוחים, אבל כשסועדים עם הילדים, הגם שהם כבר גדולים, הרי שפטור בלא כלום אי אפשר, ומזל שכך: זה הכריח אותי להתוודע למוס שוקולד מצוין (54 שקלים) , גביע פטל (58 שקלים) שאפילו הנכדה בת עוד-לא-שנה טרפה בתיאבון, וגם טירמיסו מרינה (58 שקלים) שהיה פשוט מעולה - ושמר על איזון נכון בין בצק וקרם ובעיקר בין מרירות הקפה למתיקות השוקולד.
עוד שני קינוחים שראויים לציון מיוחד: פבלובה (58 שקלים) שהתגלתה כקצפית "סגורה" שהקצף אצור בתוכה, והקינוח המושלם, גם בעיני איש שתמיד יעדיף עוד ביס מהתפריט הרגיל על פני מנה מתוקה: קרם לימון חמצמץ ונהדר (58 שקלים).
זול או יקר?
מעבר לסלט החסות שעליו לא חויבנו (אגב כך - מנה נהדרת שבה הנגדה בין גבינה בולגרית לפרוסות אפרסמון מתקתקות), התברר שמנת השומר הצלוי ניתנה לנו על חשבון הבית, וכן שזכינו לסיבוב צ'ייסרים של לימונצ'לו עם הקינוחים. כל הארוחה הסתכמה לחשבון של 1391 שקל (לפני שירות, שהיה כאמור מצוין עד כדי כך שעיגלתי אותו ל-20%).
זול או יקר? תלוי את מי שואלים. בואו נאמר שבמחירי תל אביב, לסיים ארוחה שתשביע בכיף 7 סועדים, שמנותיה המוקפדות לוו בשני בקבוקי יין מבעבע (ועוד בקבוק מוגז גדול, בטרם עברנו למי ברז) ועם כל קשת הקינוחים - ועוד לקבל עודף מ-200 שקל לסועד, הרי שזו משימה כמעט בלתי אפשרית, הגם שמדובר בבראנץ'.
כשמוסיפים לכך את העובדה שהנוף הפתוח לים הוא בחינם ואת העובדה שהחלטנו כי מעתה בשבתות, בכל פעם ששמש חורפית תזהיב על הכחול הגדול, נבוא לכאן ללגום מול היפעה הזאת בקבוק מבעבע, ננשנש משהו - רק כדי שלא לשתות על בטן ריקה ונברך על כך שאנו (כבר) לא מטופלים בילדים קטנים - הרי שמדובר בניצחון של ממש.
על כן נסכם ונאמר שהבראנץ' במרינה דלאל כחוויה שכוללת אווירה, שירות, טעמים ועוד, הצליח להיות גדול מסך המרכיבים, ויתכן מאוד שזו ארוחת ה"בוהריים" הטובה בעיר.
מרינה דלאל - אליעזר פרי 10, תל אביב
