שמוליק קיפוד

ילדים זה שמחה וזה גם מקור לא אכזב להשראה ולרעיונות יצירתיים. מספיק להסתכל עליהם ולראות מה מעניין אותם ומה הם אוהבים, כדי לעורר שוב את "הילד המשחק" שבתוכנו, זה שמתחבא שם איפשהו ומתכסה לאט-לאט באבק. בקיצור, ילדים זה תירוץ. תירוץ להשיל מעלינו לפעמים את ארשת הרצינות הבוגרת הרגילה ולהשתעשע קצת. סתם... כי בא לשחק.

כשהייתי ילדה, נורא אהבתי את הספרים שנתנו הוראות כמו: "איך לעשות בובה מגרב ישנה?" או: "איך עושים טלפון מגביעי לבן ריקים?" ואפילו: "הכינו לכם כלב מגלילי נייר טואלט!". פעם זה היה מאוד אופנתי ליצור יש מאין, וגם חיוני, כי באמת לא היה. היום אפשר למצוא בכל חנות צעצועים ערכות מוכנות לכל מעשה יצירה, כולל הגרב הישנה, גביעי הלבן ונייר הטואלט - ארוזים מראש בתוך הקופסא, שלא נצטרך חלילה לפשפש בארונות ולהתאמץ למצוא חומרי גלם מתאימים.

לילדים שלנו לא חסר דבר, הם רק צריכים להשתמש בצעצועיהם בתבונה (וחסר להם שלא). בגיל שלושה ימים כבר תלויה מעל ראשם אוניברסיטה שלמה, ובהמשך הם מוצפים במשחקים מתוצרת טובי היצרנים. אלה מצידם לא חוסכים מאמץ ומחשבה וממציאים חדשות לבקרים משחק דידקטי חדש ומתוחכם בפשטותו, המיועד לכל שלב התפתחותי של הפעוט. כי הרי יכולותיו של ילד בן שנה וחודשיים כלל אינן דומות ליכולותיו בגיל שנה וחודשיים וחצי. ומכאן ברור שאם נעז שלא לרכוש לילדנו את המשחק הנכון בגיל המסוים - הוא עלול להתקשות בפיתוח הכישור הנכון בזמן הרצוי וברמה הראויה.

אך יחד עם זאת, יצא לי להתפעל לא פעם (בשיא האובייקטיביות, כמובן) למראה יצירה מופלאה שהכין הילד מסתם חתיכת "נייר כסף" מטבחי מצוי. או מפיסת חוט ברזל ישן, או משאריות בצק שהואלתי לתת בידיו. מסתבר שהגירויים וחומרי הגלם נמצאים מסביבנו כל הזמן גם בלי שנשקיע ברכישתם הון עתק, והיצירתיות ה"ילדית" אינה זקוקה לעידוד מיוחד, אלא רק לחלון הזדמנויות פתוח.

יש הרבה מה ללמוד מילדים, אך זכות המשחק והיצירה אינה שמורה לילדים בלבד - גם למבוגרים מותר להשתעשע לפעמים. ואם בכל זאת מרגישים ככה קצת לא בנוח עם המשחק הזה, תמיד אפשר לומר ש"זה בשביל הילדים"... אה, לילדים? טוב, אם כך זה לגיטימי. אפילו מקודש.

אז מכיוון שאנחנו כבר במטבח ממילא, הבה נשתעשע עם מה שיש לנו כאן על השיש. אם כן, היום נראה כיצד מכינים לחמניות קיפודים חמודות וטעימות (לקרוא באינטונציה של בתיה עוזיאל). הכינו מראש מספריים קטנים וחדים...

חומרים ל-12 קיפודים קטנים:
3 כוסות קמח לחם לבן
½ 1 כפיות מלח
2 כפיות סוכר
2 כפיות שמרים יבשים (או 15 גרם שמרים טריים)
1 כוס + 2 כפות מים פושרים
4 כפות שמן זית

להברשה:
2 כפות שמן זית

אופן הכנה:
1. מנפים את הקמח לקערה, מוסיפים את המלח ומערבבים כך שיתפזר באופן אחיד בקמח. מוסיפים את הסוכר והשמרים היבשים ומערבבים עם הקמח (אם משתמשים בשמרים טריים ממיסים אותם בנפרד עם הסוכר במים, משהים כ-10 דקות עד שיתססו ואז מוסיפים אל שאר החומרים ויוצרים בצק).

2. מוסיפים את המים והשמן ומאחדים את כל החומרים לבצק. לשים את הבצק כ-10 דקות עד שיהפוך גמיש ורך.

3. מניחים את הבצק בקערה, מכסים בניילון נצמד ומשהים לתפיחה עד הכפלת הנפח, כשעה-שעה וחצי.

4. מוציאים את האוויר מהבצק שתפח, לשים קצרות ומחלקים ל-12 חלקים שווים.

5. מגלגלים כל חלק לכדור חלק בתוך כף יד קמורה על גבי משטח נקי מקמח. (אם הבצק יבש ומחליק על המשטח, מנגבים את המשטח מדי פעם במטלית לחה, כדי שהבצק יוכל להיאחז בו).

6. מניחים את הכדורים על משטח העבודה כשהצד החלק שלהם כלפי מעלה, מכסים במגבת וממתינים כ-5 דקות.

7. לוקחים את הכדור שנוצר ראשון, לוחצים את החלק התחתון של הבצק באצבעות כלפי פנים הכדור, וסוגרים כך שייוצר גליל קטן והדוק. מניחים את הגליל על המשטח כשצד הקיפול כלפי מטה וצובטים את שני הקצוות תוך כדי משיכה קלה, עד שתיווצר צורת "עלה" מחודד משני הקצוות.

8. מכינים כך את כל הלחמניות ומעבירים אותן לתבנית שטוחה מרופדת בנייר אפייה. מכסים בניילון או במגבת ומשהים לתפיחה כ-55-45 דקות.

9. מברישים בעדינות את הלחמניות שתפחו בשמן הזית.

10. במספריים קטנים וחדים, גוזרים בכל לחמנייה "קוצים" בדוגמת "קשקשי דג", כך: את המספריים מחזיקים בזווית של כ-45 מעלות כלפי בצק הלחמנייה וגוזרים בתנועה אחד "קוץ" קטן בקצה הלחמנייה, ליד ה"שפיץ" שלה. לידו גוזרים "קוץ" נוסף וכן הלאה על פני כל הלחמנייה, שורה אחרי שורה של "קוצים" צפופים, גזורים באותו כיוון ובאותה זווית, עד שמגיעים לצד השפיץ השני של הלחמנייה.

11. מכניסים את התבנית לתנור שחומם מראש לחום גבוה 190°, ואופים כ-25 דקות, או עד להשחמה.

12. מוציאים את הלחמניות ומעבירים אותן לצינון על רשת.