נושאים חמים

אנה: איפה השפיץ?

מסעדת אנה בבית טיכו בירושלים מעוצבת נפלא והרעיון החברתי שעומד מאחוריה הוא מקסים. אבל בכל הקשור לאוכל, היא מתגלה כלא יותר מבית קפה משעמם וחסר מעוף

אנה (מערכת וואלה! NEWS , נועם פריסמן)
חלל יפהפה (צילום: נועם פריסמן)

כמו כל הערים בישראל שאינן תל אביב, גם ירושלים, העיר שחוברה לה יחדיו, כל כך רוצה להיות מקום עם התרחשות קולינרית משמעותית. כמו בכל הערים האחרות, גם בירושלים, הפער בין המשאלה למציאות גדול באופן מכאיב. מסעדת מחניודה המבעבעת, מתעתעת. היא אמנם עצם מעצמות ירושלים, שנוצרה ומתוחזקת על ידי כוחות שצמחו והתפתחו שם. רק שהיא, למרות הרצון הטוב לפרגן לניסיונות הרבים בבירה, היוצאת מן הכלל. אין ביכולתה להעיד על הכלל.

אנה נפתחה לפני קצת יותר משנה בבית טיכו. מלווה אותה קולינרית השף מושיקו גמליאלי (מונא) והשף בפועל שלה הוא נמרוד נורמן, בעבר סו שף במחניודה. הקונספט: איטלקית - דגים כשרה שפועלת גם בבוקר. מעבר לקולינריה מפעילים שם תכנית להכשרה והעסקה של בני נוער במצבי סיכון. כמה מבורך.

בדרך למסעדה, בצהריים, כחום היום, אי אפשר לטעות בבלנד הירושלמי המוכר: עמוס, צפוף ומוזנח; ובתוך בית טיכו, לפתע, מציאות אחרת: גינה מטופחת, בניין מהמם, אמנות בקומה הראשונה וחלל מסעדה מרנין עם מרפסת מלבבת בקומה שמעל. אירופה, זה כאן.

לכל הביקורות של אבי אפרתי

תמונות ממסעדת אנה (מערכת וואלה! NEWS , באדיבות המסעדה)
דג עם פסטה או פסטה עם דג? (צילום: באדיבות המסעדה)

הגיע התפריט, רובו ככולו על בסיס ירקות, פסטות ודגים. המנות אינן יומרניות. הן צנועות ובתפריט נראות כמעט בנאליות. מאידך, כשפסטות ודגים עשויים נפלא, גם כשהם פשוטים, זה הרי נהדר. העסקית, הכוללת פוקצ'ה וראשונה במחיר העיקרית, מזמינה מאד ותמחורה הוגן. התענגנו על החלל הלבן-לבן, מרובה הקשתות והיפה בטירוף, וחיכינו לאוכל. הלוואי על תל אביב כמה מסעדות בלוקיישן כזה. הצצנו למרפסת, המשקיפה לחצר. וואו. איזה יופי. הפוקצ'ה שהגיעה לפני האוכל הייתה, לעומת זאת, קצת פחות וואו. האפייה לא הייתה מהמדויקות, הבצק לא עורר בפה את בלוטות ההיקסמות ההן מחיטה לבנה במיטבה. היא הייתה סתמית לגמרי.

הגיעו הראשונות: סלקים צלויים ומוחמצים עם גבינת דנאבלו, בלסמי ופסטו; ופרוסות מוסר ים נא עם שמן זית, עגבניות, פלפל חריף ואורגנו (בתוספת 10 שקלים). מנת הסלקים הייתה בעצם סוג של אנטיפסטי. שום דבר מיוחד לכתוב עליו הביתה אבל גם ללא עוולה. הסלקים היו במצב צבירה תקין, ההחמצה לא התעללה בהם. לא מאד התפעלנו מהפסטו שאמור היה לתת שם את יסוד הטעם. לא היה לו שפיץ.
הדג במנת מוסר הים הנא היה מאיכות טובה. התוספים מסביבו סולידיים מאד, ללא ערכים מוספים יוצאי דופן. כמו במנת הסלקים, לא היה כאן משהו בלתי תקין אבל גם לא שפיץ. פרי, תיבול אינטליגנטי שלוקח קדימה, משהו. הדג עצמו אמנם היה בסדר, אבל עדיין, לא מדובר בחומר הגלם הטוב ביותר עלי אדמות, שהיה זקוק לשקט שימחיש את נוכחותו. בסופו של דבר - מוסר ים. מנה שהעבירה מידה של חסר. למרות שכאמור לא ספרנו בעיית עומק כלשהי, זו הייתה פתיחה שהרגישה בנאלית ומונוכרומטית, כזו שמספקת מנעד טעמים מוגבל משהו.

תמונות ממסעדת אנה (מערכת וואלה! NEWS , באדיבות המסעדה)
המנה החביבה היחידה. ניוקי (צילום: באדיבות המסעדה)

לעיקריות הלכנו על דג אחד ופסטה אחת: פילה לברק, פפרדלה, חמאת לימון, עשבי תיבול (98 שקלים) וניוקי אנה, עגבניות לחות, קרם פרש (66 שקלים).

חשבנו שמנת פילה הלברק תהיה מנת דג, קרי שני פילטים של דג בגודל סטנדרטי מהחקלאות הימית או נתח נאה מדג גדול יותר. הגיעה צלחת ובה המון אטריות פפרדלה ועליהן פילה אחד קטן של לברק. לו ידענו שהלברק יהיה התוספת לפסטה ולא להיפך, סביר שהיינו הולכים על מנת דג אחרת. מעיון של בדיעבד בתפריט הערב גיליתי ששם נכללת המנה באגף הפסטות. בתפריט הצהריים אי אפשר להבין את זה. זו הייתה מנה מביכה. מאסה עצומה, מופרכת, של פפרדלה; הרבה יותר ממה שצריך, שחתה בחמאת לימון סרת טעם. זה היה רוטב חסר חן, כבד, ארכאי להבהיל. ככה הגישו פסטות בישראל בשנות השמונים. פילה הלברק פשוט נצרב, לא בדייקנות רבה מדי, והונח כמו שהוא על הפסטה. זו לא מנה של מסעדה שעליה חתום שף. זו בקושי מנה של בית קפה נטול יומרה, כזה שבאים ללגום בו ועל הדרך, הרעבים יכולים לאכול. בדיעבד, גם מנת הסלקים מהראשונות היא קצת מנת בית קפה.

הניוקי היה טוב יותר. אמנם טעמנו ניוקי במרקם מרשים מזה, שלא בדיוק הרגישו כמו ענני תפוחי אדמה קטנים ומאושרים, אבל הם לפחות לא היה פדיחה כמו הפפרדלה. נגיעות הירקות והקרם פרש היו מעודנות, כמעט קורקטיות, אבל כאן, להבדיל מבמנת מוסר הים, זה כן עבד. המשחק בין הקרם פרש לחמצמצות-מתקתקות העגבניות, בצירוף העלים, פתח מניפת טעמים טובה דיה בחיך. המנה החביבה היחידה בארוחה.

תמונות ממסעדת אנה (מערכת וואלה! NEWS , באדיבות המסעדה)
רגרסיה ברורה בקינוחים. טירמיסו (צילום: באדיבות המסעדה)

לקינוח חלקנו טירמיסו (38 שקלים), שמכינים במקום. אם פילה הלברק בפפרדלה היה אייטיז, אין מנוס מלקבוע שהטירמיסו שלח אותנו עוד אחורה, אל רגרסיה ברורה, קצת אכזרית, לסבנטיז. יותר מדויק: כזה עושים טבחים מתחילים בבית, כשהם בוחרים מהאינטרנט מתכון לא-משהו. לא מבין איך יכולים השף של מונא והסו שף לשעבר של מחניודה להרשות לעצמם להיות חתומים על קינוח כזה. לא חומרי גלם, לא מרקמים בחיך, לא ניגודיות הטעמים של טירמיסו במיטבו. כלום. גם בבתי קפה מגישים טירמיסו טוב בהרבה מזה.

קיבלנו גם קוקטייל אפרול און דה האוס, כחלק מהנדיבות וההגינות הבסיסית של המקום. לפני פעמיים קפה ושירות עלתה הארוחה הזו 212 שקלים ובאמת שאי אפשר ולא צריך לבוא בטענות לתמחור. כסף גדול על חשבון הסועד לא מנסים לעשות כאן ועל פרויקט הכשרת והעסקת הנוער בסיכון אין לנו אלא להוריד את הכובע. על האוכל, לא בדיוק. אנה מתגלה כמסעדה משעממת, שהאוכל בה שייך, כאמור, יותר לז'אנר בתי הקפה. יותר ממומלץ להגיע לחלל המהמם של הקומה השניה בבית טיכו. לא בגלל האוכל.


אנה, אג"ן 10(בית טיכו), ירושלים.02-5434144. כשר