אי אפשר לפתוח את הביקורת על דיסקו טוקיו החדשה בלי למקם אותה בתוך ההקשר: מסעדה-בר חדשה של קבוצת R2M. R2M, לכבוד אלו מבין הקוראים הבקיאים פחות בנבכי הקולינריה, היא קבוצת המסעדות התל אביבית אותה מובילים רותי, להלן R, ומתי, להלן M, ברודו - בני זוג בעבר ושותפים עסקיים גם בהווה. קופי בר, הבראסרי, הוטל מונטיפיורי, הדליקטסן ועד לא מזמן גם רוטשילד 12; זו רשימת המקומות של R2M - במונחים כלכליים, כנראה קבוצת ההסעדה המצליחה בישראל. כל מקום שפתחה הקבוצה - הראשון שבהם, הקופי בר ביד חרוצים, לפני למעלה מעשרים שנה - היה להצלחה עצומה.
מתחם הרצל 16 החדש הוא המשכו המורחב של רוטשילד 12, שתפקד שנים, בהצלחה רבה, כבר של הקבוצה. בחלל הכניסה של הבניין החל לפעול לפני מספר חודשים בר, ולפני מספר שבועות, בחלל סגור ומסוגנן נפתחה דיסקו טוקיו - מסעדה. כמה מחומרי הגלם נותני הטעם בדיסקו טוקיו הם אולי יפנים, אבל זו בטח לא מסעדה יפנית. גם לא קוריאנית. גם קונספט הפיוז'ן גז מן העולם. גם לו היה נוכח לא בטוח שהאוכל בדיסקו טוקיו יכול היה להיות שייך לקטגוריה זו. ניתן אולי להגדיר את המטבח שם, לפיכך, כבינלאומי עכשווי עם נגיעות אסיאתיות, בעיקר יפניות.
תהילתה והצלחתה של קבוצת R2M נסובה בבירור סביב פקטור אריזת המוצר. כל המקומות שלהם נראים מצוין, מפליאים לספק אווירה ונפלאים בשירות. DNA המקומות כולם מבוסס על בניית חוויית בילוי שיש בה ערך מוסף על האוכל. כל מסעדות הקבוצה, למעט הוטל מונטיפיורי, אינן פונות לפודי'ז אבל נועדו לאפשר לכו-לם לצאת מהן מחייכים. בהקשר זה, R2M הם המקצוענים המרשימים ביותר כאן.
גם בדיסקו טוקיו, לפיכך, חוויית הבילוי, כנגזרת מהאווירה והשירות, עשויה לעילא. ניכר שמקצוענים העמידו את המקום. יפה ועדכני שם, נעים ולא הומה מדי, פס הקול עושה את העבודה, השירות מוקפד, חביב ומצוין. זה בולט במיוחד על רקע ההמולה הסמי קרחניסטית שמייצר הרצל 16 הצמוד, שהווייב בו שונה לחלוטין.
משימת המבקר במקומות מהסוג הזה היא לבור את מוץ הקולינריה מתבן האווירה האנינה, שאופפת אותך בהצלחה יתרה. בהוטל מונטיפיורי למשל, האוכל המוצלח דיו מיטיב ליישר קו עם האווירה הקולוניאליסטית המגניבה. בבראסרי, מתקיים פער משמעותי למדי בין תחושת הפריזאיות המקסימה בהחלט, לאוכל, שאיננו רע אולי אך נוטה להיות קסום פחות. סועדים עם חיך מיומן פחות או סתם כאלו שבא להם לבלות בלי לחפור, להלן רובו המכריע של קהל צרכני המסעדות, לא ממש עסוקים, מן הסתם, בלהתבונן בזה.
שעתיים נעימות במיוחד בדיסקו טוקיו, בהן נהנינו מכל הטוב שהאריזה המצוינת של R2M יודעת לתת, הותירו אותנו בתחושה שגם כאן, כמו ברוב המקומות האחרים של הקבוצה, האוכל תקין אבל לא מיועד להיות הכינור הראשון. אכלנו בסדר בסך הכל; לפעמים קצת יותר, לפעמים קצת פחות. לא נרשמו אסונות, למרות שיש בהחלט מה לשפר; לא נרשמו התרגשויות, למרות שהיו גם מנות חביבות. כזה מן 'בסדר' שעטוף בהרבה טוב ונעים. R2M קלאסי.
לכל הטורים של אבי אפרתי
לקבלת עדכונים בטלגרם לפני כולם
התפריט מחולק לפתיחים, מנות ביניים ומנות גדולות יותר. מאגף הפתיחים הלכנו על סלט עגבניות עם ירוקים אסיאתיים (38 שקלים) ומאגף מנות הביניים על ברבוניות מטוגנות (54 שקלים), גיוזה (48 שקלים), תמנון צרוב עם קרם דלעת יפנית (62 שקלים) ושרימפס וקלמרי בחמאת נורי (68 שקלים). הנחנו למטבח לשלוט בסדר ובמקצב.
סלט העגבניות, בקערה קטנה, עם עגבניות, תערובת עלים ובה בזיליקום תאילנדי ושיסו ירוק, שומושום ו-ויניגרט יוזו פיקנטי קלות, היה נחמד. כל חומרי הגלם היו איכותיים, טריים ורעננים והתיבול נעים ומדויק.
במנת הברבוניות שהגיעה לאחריו, היו חמישה דגיגים קטנים ממש, מטוגנים ללא דופי, על עלים ירוקים עם קרם אבוקדו ווסאבי שמרקמו תקין אך טעמיו לא משדרגים משמעותית את טוגני הדג. הייתי מעדיף שם רבע לימון סחוט, כמצוות עדות הים התיכון בקודש.
הבאה להגיע הייתה מנה הגיוזה, במילוי בשר בקר. זו הייתה פינת ה"ככה-ככה" של הארוחה. שמונה כיסנים קטנים עם בצק לא מושלם, מלית לא משמעותית דיה וצריבה (לאחר אידוי) שהותירה שמנוניות יתרה בכיסנים. זו לא מנה שהתיימרה לתת משהו מעבר לקלסיקה המסורתית המוכרת אבל לא ניכר בה ערך ביצועי מוסף של מסעדה טובה על מזללת יומיום פשוטה שבפשוטות.
במנת השרימפס והקלמרי היו ממש מעט שרימפס וקלמרי. שני שרימפס וגוף קלמרי אחד מחולק לשניים, כמדומני. זה נראה יותר בעין, הודות הצלחות, עם בצלצלי שאלוט ביוזו ויאקי אוניגירי (קוביות אורז צרובות) ברוטב חמאת נורי; אבל זה היה מעט באופן קצת מבאס. פירות הים היו עשויים בסדר. חמאת הנורי נעימה, לא מזיקה אבל קצת דהויה בטעמיה.
הבאה בתור, מנת התמנון, ביאסה אפילו יותר במיעוט חומר הגלם המרכזי. היו בה חמש חתיכות תמנון צרוב, בפרופורציה מזערית ממש, קרם דלעת יפנית קצת משעמם בטעמיו, אספרגוס סיני ואצות. המסביב לא נתן שום פקטור טעם משמעותי. התמנון הצרוב היה בסדר, אבל הלו, זו מנה לאכול, לא תרופה הומאופטית.
הזמנו נתח קצבים על עלי חרדל צרובים עם שום סויה ומנדו (84 שקלים). הגיע נתח לא גדול (כמאה גרם) אבל מצוין, מידיום רייר כמתבקש עם כיסני מנדו קוראניים, ממולאים בשר, שהיו טעימים. נגיעות רוטב הסויה-שום היו חזקות מדי בנוכחותן. בשר כל כך טוב, שמגיע כמעט חי בטעמים כמעט טבעיים, לא צריך את העוצמה הזו.
הקינוח - פנקוטה עם תה יסמין, קולי הדרים וטוויל שומשום (42 שקלים) היה טוב ממש, כנראה הטוב בארוחה. היה בו איזון נכון בין קרם לא עמוס מדי ולא מתוק מדי, ובין סיבוב נעים שנתן היסמין להדריות מרעננת. הטוויל הוסיף פריכות ומעט חדות. אהבנו.
לא עפנו מהאוכל, גם לא התבאסנו. לא יזיק fine tuning בחלק מהמנות ואפשר להניח שהוא יקרה. הרמה תתייצב. הבר הצמוד יספק את התשתית הכלכלית למסעדה. ברים שעובדים טוב הם הרי עמוד תווך אמיתי ויציב. עם היכולת המוכחת של אנשי R2M ליצור חוויה, הוא יהיה שוקק כל העת. גם דיסקו טוקיו תעבוד יפה, ותספק חוויית בילוי עדכנית, נעימה, הגונה מבחינה תמחורית ומהוגנת; זאת אף שטובים הסיכויים לכך שלא ממש תזכרו מה אכלתם כבר כשתצאו משם, בדרך למכונית.
דיסקו טוקיו. הרצל 16, תל אביב. 03-5544300