קשה להפריז בתיאור קסמה של יפו העתיקה, בחלקים ממנה לפחות. במרחק כמה מאות מטרים מהמקום בו שוכנת מסעדת קנדינוף החדשה התרחשו אמנם בשבועות האחרונים דברים נעימים קצת פחות; ועדיין התחושה כשמסתובבים שם היא של מעין קפיצה קטנה לחו"ל. למתחם המדהים למדי בו נמצאת בית קנדינוף, המיועד לשימור, היסטוריה רבת שנים. בעבר הרחוק פחות פעל בו מתחם השף של ניר צוק. במקום בו פעלה בשעתו מסעדת קורדיליה של צוק נמצאת כרגע חנות של משכית - בית האופנה הישראלי ההיסטורי שנולד מחדש לאחרונה. בחלל הצמוד בו פעל בשעתו ביסטרו נועה פתחו האמנים אמיר ארליך ואריאנה פורנצ'אי את קנדינוף.
מדובר במיזם שאפתני למדי: בחלל הגדול עתיר הקשתות, הבנוי כפסאז' (מסדרון ארוך ממנו נפתחים חללים קטנים יותר) החל לפעול מרכז אמנותי הכולל סטודיו לעבודת אמנים, חלל תצוגה לעבודות אמנות ומרכז להרצאות ולמידה. יחד עם אלו פתחו בני הזוג גם בר-מסעדה. יש לנו לא מעט סימפטיה לחלל בו שוכנת עכשיו בית קנדינוף. ביסטרו נועה היה בשעתו מקום רב חן בו בילינו שעות רבות בעבר היחסית רחוק. היה נחמד לחזור לשם.
אבל קודם שנדבר על בית קנדינוף, כמה מילים על הדרך אליו. במבנים היפים לא פחות שסביבו פועלים מיני חללי חתונות. אין שמץ של סיכוי למצוא חניה קרובה ולפיכך נדרש סיבוב נוסף, לא קטן, עם המכונית. בחניון הקרוב ביותר, זה של שוק הפשפשים, משלמים 24 שקלים לכל שעת חניה גם בערב. בואו לשלוש שעות תשאירו 72 שקלים. המון בתים משופצים מסביב, עם חנויות מעצבים. לצד הקסם, של המקור האותנטי המשומר, השתלטות הכסף הגדול מרגישה כאן קצת דורסנית. זו כבר מזמן לא ג'נטריפיקציה נחמדת.
לכל הטורים של אבי אפרתי
יפה עד מאד בבית קנדינוף. קירות האבן, התקרה הקשתית, המרחב הלא סטנדרטי, עבודות האמנות; נעים להגיע לבלות ולאכול במתחם שחושב אמנות. מצד שני, יפה ככל שיהיה, לא במיוחד נעים בבית קנדינוף. במקום מזגנים יש מאווררים גדולים שעושים יותר מידי רוח. האקוסטיקה בעייתית ולמוזיקה, האיכותית כשלעצמה, נוכחות חודרנית ופולשנית, להבדיל ממנעימה. הרבה מאד מלצרים ומלצריות משוטטים ללא הרף בין השולחנות, מוסיפים מימד חסר שקט. הסאונד הקשה, עודף הרוח וריצות ההלוך ושוב הבלתי פוסקות של הצוות, חברו יחדיו ליצירת אווירה כאוטית משהו, ולאנרגיה קשה, לא נעימה כלל, למרות שכולם נחמדים וטובי כוונות. אפשר לומר זאת גם כך: כמה שיפה ואמנותי שם, לא התחשק לנו להמשיך לשבת כשנגמר האוכל והיציאה החוצה סיפקה הקלה.
על האוכל חתום כיועץ קולינרי השף יוגב ירוס. הכוונה המוצהרת היא לחבר את יפו עם ירושלים. בתפריט מנות קטנות עד בינוניות והוא פשוט ואכן מקומי. זה בטח לא תפריט של מסעדה. גם המינוח בר-מסעדה הוא אפגרייד קצת מוגזם. מדובר בתפריט בר בסיסי למדי, שדגשיו מקומיים. היינו שלושה והתחלנו עם מסבחה לימה (28 שקלים) ומטיאס ואיקרה (34 שקלים), שניהם מקטגוריית "שולחן יפואי"; וטרטר עג'מי (46 שקלים) וסלט המאירי (42 שקלים) מאגף הראשונות. מנת הלימה, טוויסט על מסבחה עם שעועית לימה/בובעס במקום גרגירי חומוס, הייתה סבירה ותו לא. קצת יותר מידי קרמית ופחות מידי מסבחאית; עם יד מעט בינונית בתיבול, שלא הצליחה להוציא את העומק והמתיקות המופלאים של הבובעס וגם לא להחדיר בהם שפיץ.
מנת המטיאס-איקרה הוגשה עם פרוסת חלה צרובה טעימה ולצידה בצל ירוק, צנוניות וחמוצים. המטיאס היה סביר, האיקרה לא יותר מסטנדרטית. טרטר עג'מי התגלה בעצם כטאבולה על בסיס פריקי, עם יוגורט כבשים בבסיס ומעט נתחי מוסר ים נא. היו שם עשבים, בצל סגול, זרעי עגבניה וסומאק והכל התחבר לכדי עוד מנה סבירה, שיש בה אמנם טריות ורעננות, אבל לא ניכרת בה חתימת ידו של שף. כן נהנינו מסלט המאירי, בעיקר כי קשה לעמוד בקסמה של גבינת המאירי כשהיא פוגשת שמן זית טוב דיו וקצת ירקות טריים.
המשכנו עם קלמרי סקורדליה (54 שקלים), בורגר הסמטה (58 שקלים), ושווארמה מתנור האבן (56 שקלים). במנת הסקורדליה היו קלמרי צרובים על קרם דלעת עם שקדים, שום ופיסטוקים. הקרם לא היה רע, גם אם מעט מתוק מדי. הקלמרי לעומתם לא קיבלו את מכת הצריבה החזקה והמהירה מדי המתבקשת. מרקמם היה עשוי קצת פחות מדי ולפיכך מנעד טעמיהם האמיתי לא נפתח ואפילו היה בהם טעם לוואי קל.
קציצת הבורגר הייתה בסדר בהחלט והתוספים - בעיקר הפנצ'טה ולחמניית הבריוש המתוקה, טובים ממש. הייתה גם מטבוחה. מזל שביקשנו שתוגש בנפרד בצד. נוכחותה במנה מיותרת. במנת השווארמה היו פרגית צרובה וקצוצה עשויה מדי, עם טחינת עמבה קצת גסה, בצל, סומאק ועשב, על פוקאצ'ה. למרות פוקאצ'ה איכותית כל העסק הרגיש יותר כמו מנה מזיעה מדי מווריאציה אינטליגנטית על שווארמה במתחם של קולינריה ואמנות.
חלקנו לילות ביירות (38 שקלים) עוגת קרם סולת בבסיסה, קצפת רכה מעליה ורוטב על בסיס מי זאהר עם אגוזים, פיסטוק וקוקוס - קינוח קצת אומלל. בסיס הסולת פשוט לא היה טעים, הרוטב מתוק מדי והמנה כולה בלתי מאוזנת.
בית קנדינוף הוא בעצם סוג של מטבח מאזטים עם שדרוגים, מוצלחים יותר או פחות. לא גרוע שם אולי אבל גם בסיכום הזיגזוגים ובהעדר ההצטיינויות של ממש, מדובר באוכל בינוני בקושי; זאת אף אם חומרי הגלם נוטים להיות ראויים והתמחור הוגן.
לא צריכים לבוא לקנדינוף לארוחת מסעדה אלא לכל היותר לנשנוש ליד הדרינק, ממנו לא מצפים הרבה. רק שהבאג הגדול באמת כרגע איננו המטבח, למרות אפרוריותו, אלא האנרגיה במקום. בשלב זה לפחות הניסיון לספק וייב אמנותי-תרבותי-עכשווי ואנין, נוחל הצלחה חלקית במיוחד, אם לנקוט לשון המעטה; למרות יצירות האמנות קנדינוף מזכירה יותר זולה לא נינוחה בסיני, שעל הדרך סובלת גם מסאונד קצת עצבני.
בית קנדינוף. הצורפים 14, יפו. 03-650-2938. לא כשר
חשבון בבקשה
