פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      דלידה: המרכבה הפכה לדלעת

      שנתיים מאז ביקורו הקודם חוזר אבי אפרתי לדלידה בת"א שעדיין כיף להעביר בה כמה שעות והמחירים נותרו משתלמים. למרבה הצער, הקסם שהיה באוכל התפוגג

      טורטליני במסעדת דלידה (יח"צ , קובי ממן)
      טורטליני גבינות (צילום: קובי ממן)

      יש לנו זיכרון קסום מדלידה. לפני קצת למעלה משנתיים אכלנו שם ארוחה שהייתה מהמצוינות הזכורות לנו. אוכל פשוט אבל טעים מאד היה אז, שעשוי מהלב ומבוצע בקפידה רבה. אווירת בר-מסעדה ים תיכונית מתוקה להפליא עטפה את הכול בנעימות יתרה. מאז הארוחה ההיא רק רציתי לחזור לדלידה ולא כל כך הצלחתי. ומכיוון שיציבות היא לא בדיוק מאיכויות היסוד של סצינת המסעדות המקומית חשבנו שנכון יהיה לקפוץ לשם, בתקווה שהכול שם עדיין כשורה; לוודא שמדובר, עדיין, באחד המקומות המתוקים הפועלים כאן.

      הגענו ברביעייה ואין ספק: כיף אמיתי להעביר ערב בדלידה. החלל האפלולי עם החצר הנחמדת, השירות המצוין, פס הקול הנכון; הכל בנוי כדי לספק בילוי שכולו כיף אמיתי וטוב. אלו היו שלוש שעות מתוקות בהן נהנינו מכל רגע. ומה באשר לאוכל? יש לו את זה עדיין? אז זהו, שהנה הרגע בביקורת בו הסיפור הופך מורכב יותר. כמה רציתי לצאת מדלידה ולספר שהכול שם טוב כשהיה. אלא שלא רק שהרמה לא נשמרת, בחלקים רבים מדי של הארוחה האוכל לא היה טוב. הפשוט והחכם הזכור מהביקור הקודם הפך פשטני ובלתי מוקפד בעליל.

      לכל הטורים של אבי אפרתי
      עדכונים שוטפים על עולם האוכל: חפשו אותנו בטלגרם

      מולים בנסעדת דלידה (יח"צ , קובי ממן)
      מולים בצלפים (צילום: קובי ממן)

      היינו ארבעה והלכנו על ארוחת ה"מועבט" שמציע המקום, במסגרתה, במחיר של 169 שקלים לאדם, אפשר לבחור שבע מנות בינוניות, ארבע מנות ליווי, שני קנקני אלכוהול (קוקטייל, סנגריה או בירה) של חצי ליטר ושני קינוחים. זה קונספט ראוי שמציע לא מעט אוכל, כולל שתייה וקינוחים, בלא המון כסף ובנוי כך שהבילוי במקום יארך לפחות שעתיים. יתרונו על פני ארוחת הטעימות הסטנדרטית במקומות אחרים בחופש הבחירה שהוא מעניק. בדיוק כמו עם האווירה במקום, גם פורמט המועבט מלמד על תבונה מסעדנית. חבל שאיכות האוכל לא מיישרת קו עם ההבנה הצרופה במסעדנות.

      שני קנקני הקוקטייל בני חצי הליטר שקיבלנו היו על בסיס ג'ין עם טוניק, מלפפון ובזיליקום (בייזיל ג'ין) וקוניאק הנסי VS עם ג'ינג'ר אייל, ג'ינג'ר ונענע (ג'ינג'ר קוניאק). שניהם היו קלילים וחביבים. הוספנו עליהם בבקבוק שהבאנו עמנו (60 שקלים לדמי חליצה). המטבח שלט בסדר המנות ובמקצב ועשה זאת נכון. הסדר היה מתבקש והמקצב ראוי - לא מהר מדי וללא עיכובים.

      ראשון הגיע, מקטגוריית הבינוניות, סלט זוקיני נא עם ארטישוק רומאי, עגבניות שרי, זיתי טאסוס, בצל סגול, רוטב פלפלים שרופים, לבאנה בפאלו ואורגנו טרי. הכול בו היה טרי אבל החיבור בין הרכיבים השונים ומגע היד המתבלת היו כבדים. חמצמצות עזה מדי, במקום רעננות, היא שנתנה את הטון. מנת בורי כבוש ופלפל צ'ומה על לחם קלוי, הגיעה מקטגוריית המנות המלוות. אלו בעצם מנות נשנוש קטנות לליווי אלכוהול. זו הייתה מנה מוצלחת, עם בורי ופלפל צ'ומה ששניהם מאופקים לטוב.

      צלוחית קטנה עם מולים בצלפים, עגבניות מיובשות ולימון כבוש, מסקציית המלוות אף היא, הייתה 'בסדר' אבל סלט עשבים וסלמון מעושן ו"גספצ'ו ועוד דברים מעניינים", שתי ה"מלוות" האחרונות, התגלו כסטנדרטיות לגמרי, עם סלמון מעושן לא מרשים דיו וגספצ'ו לא רע אולי אבל מעט בנאלי.
      קרפצ'יו דג ים, עם מלפפון בלאדי, צ'ילי, פריקי קלוי, זרעי עגבניה, דואה וכוסברה היה המנה הבאה. הדג הנא היה בסדר, התוספות מרעננות והסה"כ ללא עוול, גם אם ללא טאץ' מיוחד. זו הייתה המנה אחרונה החיובית בארוחה. מכאן זה נעשה טוב פחות.

      קלמרי במסעדת דלידה (יח"צ , קובי ממן)
      קלמרי צלוי (צילום: קובי ממן)

      טורטליני גבינות, עם חמאת עגבניות ולמון גראס, שיטאקי טריות וצ'יפס מרווה חשף בצק לא טוב דיו ותוספות שלא עשו את זה. "פסטה של אמא אידיאלית", מנה שזכורה לנו כנפלאה מהביקור הקודם, עם רוטב עגבניות פשוט נהדר, הייתה הפעם בעייתית ממש. במקום להתענג על מגע העגבניה האמיתית, הרגשנו בסיס עגבניות תעשייתי כלשהו, שלא זכה להעמקה וחידוד טעמים. שלא כמו פסטת העגבניות המפוארת הזכורה לנו מאז, זו הייתה מנה ברמה נמוכה ממש; לא כזו שאתה מדמיין לקבל במסעדה שיש לה יומרה גסטרונומית מינימלית.

      קלמרי צלוי, כרוב ערבי ותפוח אדמה עם בייקון וקצף שמפניה נשמע כמו הגנבה של ממש. בפועל, כמו במספיק מנות בארוחה הזו, יד לא טובה תיבלה והקפיצה לא מוצלח במיוחד והפוטנציאל התפקשש. לא התלהבנו גם מכנאפה ירוקים (מנה שלקחנו מתפריט העיקריות במקומן של שתי בינוניות). תבשיל ירוקים וזעתר, חציל שרוף, קונפי שרי, שנקליש ולאבנה עזים היו שם וזו הייתה עוד מנה שנשמעת מפתה אבל מתגלה כאכזבה רבתי.

      חלקנו שני קינוחים: סמיפרדו מנגו ויוזו ואום עלי. הסמיפרדו, עם קרם חמאה חומה, שטרוייזל מלוח, בזיליקום תאילנדי, שיסו וקדאיף, היה לא רע. אום עלי, על בסיס עוגת סולת ומלבי חם, מתוק מידי וסתמי משהו.

      ככל שהארוחה התקדמה היא נעשתה טובה פחות. גם בחלקיה החיוביים יותר לא ניכרה מצוינות. 169 שקלים לראש על האוכל המתואר כאן, כולל אלכוהול ומתוקים, זה דיל בהחלט הוגן. אכלנו לא מעט ויקר זה בטח לא. מצד שני, התחושה בסיום הייתה שהכמות דיברה כאן יותר מהאיכות. עוד מסעדה מקומית שהביקור השני הבא לא משחזר את איכויות הראשון. קצת עצוב.

      דלידה, זבולון 7, תל אביב. 03-5369627. לא כשר

      חשבון בבקשה

      חשבון במסעדת דלידה (מערכת וואלה! NEWS)
      (אילוסטרציה)