השם יוסי שטרית מקושר מיידית לשף הממותג והמיוחצ"ן, זה שהוביל בשעתו את משיה והקיטשן מרקט, שריצד על המסכים בכל בית ומוביל מהחורף האחרון את מסעדת היוקרה היבה. אבל חוץ מהנ"ל, להלן יוסי שטרית א', ישנו יוסי שטרית נוסף, זה שהוביל שנים לא מעטות, ביחד עם דוד אלמקייס, את דויד ויוסף ברחוב מונטיפיורי בתל אביב, בחלל שבו פועלת כרגע מסעדת הבשרים טריגר.
דויד ויוסף הייתה מסעדה יוקרתית ויקרה, שבשירותי החניה שלה עשו שימוש חדשות לבקרים מכוניות שמחיר כל אחת מהן זהה לסכום מחירן של חמש משפחתיות חדשות, לכל הפחות. בתחנה הנוכחית שלו, יוסף, מסעדה קטנה ברחוב ירמיהו, משאיר שטרית מאחוריו את כל מקדמי השופוני הזכורים מדויד ויוסף לטובת היעדר יומרה ומידה רבה של צניעות, ברוח הזמן. חלל פנימי זעיר ממש יש ביוסף ורוב מקומות הישיבה הם על המדרכה, פונים לרחוב. יותר משזו מסעדה, זהו בר אוכל שכונתי. עיון בתפריט מבהיר במהירות את צניעות היומרה. יש בו מעט מזטים, קצת מנות בקטגוריית "ירקות", לא המון אפשרויות באגף "מטעמים", רובן ככולן בפרופורציית מנת ביניים שתמחורן נעצר לפני רף 70 השקלים, ואף לא "עיקרית" אחת.
הזמנו בפנים אבל כבר קצת פחות חם ולח עכשיו, לפחות בערב, ונראה היה שעיקר השמחה מתרחשת בשולחנות החוץ, אז ישבנו שם. פרופיל הסועדים לא בהכרח צעיר ובכל אופן, יותר מאנרגיה של מקום טרנדי שכולם רוצים להיראות בו, הוייב היה יותר שכונתי, בואך מקום להגיע אליו בכפכפים.
התחלנו עם מטבוחה ושום קונפי (22 שקלים), פלפלים חריפים (18 שקלים), לחם מחמצת (22 שקלים) וברוסקטה אנשובי (36 שקלים), כולם מאגף המזטים. המטבוחה הייתה נחמדת, חריפה במידה, ביתית ואמיתית. לחם המחמצת היה לא יותר מבסדר, אכלנו כבר מרשימים ממנו. ברוסקטת האנשובי הכבוש, עם עשבים, עגבניות ושמנת חמוצה, הייתה טעימה ממש. ניכר שטופלה ביד טובה וחיבורי המלוח- חמצמץ - שמנתי -פריך עבדו בה טוב ונכון.
כל מה שאכלנו עד כה היה רחוק מאוד מהשאפתנות שאפיינה את שטרית ובן זוגו המקצועי אלמקייס בדויד ויוסף. בעצם, מדובר באוכל ביתי ממש. כזו הייתה גם המנה הבאה: קרפצ'יו עגבניות מגי ומנצ'גו כמהין (44 שקלים). פרוסות מגי דקיקות ועליהן המון גבינה מגוררת ושמן זית טעים במיוחד עשו עוד מנה שבעצם אפשר להעמיד בבית, עם סכין רציני, יד מיומנת ובחירה של חומרי גלם טובים. זה לא נאמר כדי להקטין. זו הייתה מנה שטעים וכיף לאכול אותה.
המשכנו לספגטי חריף (68 שקלים) ורול שווארמה (68 שקלים). בספגטי, בגודל מנת ביניים, היו טונה אורטיז, כוסברה וביצה חצי רכה והוא היה בסדר. האטריות הגיעו אל-דנטה, הביצה החצי רכה יצאה מבישול בדיוק בזמן, הטונה נתנה נגיעת ים והכוסברה סובבה מעט. למה רק בסדר אם כך? כי זה לא התרומם לדרגת "טעים ממש" כמו זו שפגשנו במנת עגבניות המגי במנצ'גו למשל, וגם לא לזו של ברוסקטת האנשובי. לעסנו ממנה וסיימנו אותה. קשה לומר שסבלנו אבל גם לא מצאנו בה ייחוד כלשהו. את הטונה אפשר היה להנכיח יותר, גם את החריף, ומשהו בחיבור נעצר איפשהו ולא באמת התרומם לספגטי ים תיכוני במיטבו. נדמה שהאיש אשר על המטבח יכול קצת יותר מזה.
אותה תחושה נכחה גם ברול השווארמה. לא שווארמה מבוססת הודו אלא מבוססת בקר שמנמן, מן הסתם ככל הנראה מוקפץ (להבדיל ממסתובב על שיפוד גדול) מתובל בתבלינים הנכונים ולא רע בטעמיו, מלופף בעיגול טאקו. המנה הגיעה נתונה בתוך נייר, מחולקת לשניים, ללא כל תוספת. כדי לאזן את טעמיה ולהפוך אותה לקצת יותר ממה שהיא, צריך היה להוסיף קצת עלים, קצת ירקות או שניהם - תוספת קצת פרשית שתיתן עוד מימד לטעמי תיבול השווארמה העזים המוכרים. אין מנוס מלחזור שוב למה שכבר נכתב פעם אחת ממעל: לא שסבלנו אבל ברור שאפשר היה קצת יותר.
לא היו המון אופציות לקינוח והלכנו על עוגת טריקולד (42 שקלים) שטעימה קטנה ממנה הניבה הרמת גבה משותפת משנינו. על האוכל עד כה אפשר בהחלט להתווכח אם צריך היה להשקיע בו עוד קצת מאמץ או שככה סבבה. הטריקולד לא היה נתון לוויכוח. הוא לא היה קשור בשום צורה למה שהוגש לפניו, מן הסתם נרכש ולא הוכן במקום והיה הרבה יותר מסתם מביך באיכויותיו. שלוש שכבות שוקולד מכוסות בשכבה צמיגית, לא לגמרי אכילה, תמוהה לחלוטין, שעוררו אסוציאציות לקינוחים מעידנים פרימיטיביים יותר של סצנת האוכל המקומית. קטסטרופה שמקומה לא יכירנה במסעדה.
סיכום הארוחה ביוסף ינסה לדלג מעל לטריקולד ההזוי הזה ולהתייחס אליו כיוצא מן הכלל שאיננו מעיד על הכלל.
יוסף הוא בר אוכל שכונתי. האוכל המוגש בו הוא ים תיכוני מהסוג הביתי. ברגעים הטובים זה אוכל חמוד מסוגו, שחושף טבח שיודע מה הוא עושה. ברגעים אחרים מבקש החיך עוד משהו ומתקשה שלא לחוש בחוסר מסוים. אין עוררין על כך ששטרית הלך כאן על צנוע, אף שיש בשתי ידיו ובמוחו יותר מזה. ברור שהוא בחר בצניעות המינימלית הזו. מחד, צניעות זה טוב וזה גם מאפשר, בין היתר, תמחור בגובה העיניים. מאידך, נדמה שמתבקש עוד קצת דיוק בכוונון. אפשר וצריך לשמור על ליבתו של המקום, זו שאיננה מכוונת גבוה, אבל לתת עוד משהו כדי להוסיף עוד קצת משקל סגולי, ערך קולינרי מוסף. נעים לצאת ממקום ולהשאיר 310 שקלים (לפני נוזלים ושירות), אבל מבחינתנו היה בסדר להשאיר עוד כמה עשרות שקלים ולקבל עוד קצת שף.
כמקום שכונתי סימפטי, יוסף עושה את שלו. לו גרתי בסמיכות הייתי שמח לרדת אליו בכפכפים, לכוס יין וצלחת או שתיים. כדי שיהפוך רלוונטי גם למי שאיננו מתגורר בסמיכות, יש צורך ביותר ממה שיש שם כעת. כאמור, ברור ששטרית מסוגל לכך, אבל זה עניין של התכווננות קצת אחרת. עד שזה יקרה אין מנוס מלקבוע, במידה מסוימת של צער, שמדובר במקום שמממש באופן חלקי בלבד את הפוטנציאל הגלום בו.
יוסף, ירמיהו 22 תל אביב
חשבון:
לחם מחמצת - 22
מטבוחה ושום קונפי - 22
פלפלים חריפים - 18
ברוסקטה אנשובי - 36
קרפצ'יו עגבניות מגי - 44
ספגטי חריף - 68
רול שוארמה - 68
עוגת טריקולד - 48
דמי חליצה - 60
סך הכול: 387