אל תסתכלו בקונטיינר

הקונטיינר נפתח לפני קצת יותר מחודש, בנמל יפו. על המקום חתומים השף וינס מוסטר, הסופר והעיתונאי צור שיזף ושותפו של מוסטר לשרקוטרי, ד"ר עמוס בר. הקונטיינר ממוקם בטבורו של הנמל, במקום בו שכנה פעם הטאבון, מסעדה שנתפסה בשעתה כסוג של קלאסיקה מקומית. החלל עצום, תפאורתו מינימליסטית ותערוכות מתחלפות ממלאות את קירותיו העצומים. לא שכשמגיעים בערב, עם המוזיקה ההולמת וההמולה, אפשר להתבונן ולהבין משהו מהציורים על הקיר; אבל הבחירה לחשוף אמנות במקומות אליהם מגיעים אנשים רבים היא תמיד דבר מבורך.

כמו בדרך כלל כשמוסטר בסביבה, רשות הדיבור ניתנת לבאזז. ארבעה שבועות בלבד לאחר הפתיחה, שבמפתיע לא יוח"צנה לעייפה, בקושי הצלחנו להשתחל פנימה, לשני מקומות על הבר, בסתם ערב של אמצע השבוע. בר ענק, 150 מקומות לפחות, הנראה כסוג של אוקסימורון הנדסי וחוצה את המקום לרוחבו, קיבל את פנינו. ממול, ויטרינות גדולות הצופות אל הנמל. בחוץ שולחנות נוספים. נדמה שבתפוסה מלאה יש בקונטיינר מקום לקרוב ל-250 איש. המון. פי שלוש לפחות מקיבולתה של המסעדה האם - השרקוטרי.

אז התיישבנו והתחלנו ללגום מתפריט האלכוהול הבסיסי, המתומחר בשפיות יחסית. קיבלנו את תפריט האוכל וגילינו בעיקר מנות מן הים, ללא יומרות לקולינריה גבוהה. אלכוהול עם אוכל פשוט מן הים, על המים בנמל יפו, שאולי, סוף סוף, יקום שוב לתחייה, יכול להיות מתכון לשמחה גדולה. בוודאי אם מוסיפים לזה את יכולותיו המוכחות של מוסטר במטבח.

כשהחל האוכל להגיע התחלנו, לצערנו, לתפוס שלא גלים ולא זומטי. הקשר בין האוכל שעליו היה חתום מוסטר בעבר בוינס ותמר ושעליו הוא חתום היום בשרקטורי, לבין מה שאוכלים בקונטיינר, הוא בקושי מקרי. אף אחת מהמנות שהזמנו לא הצטיינה. אחת מהן הייתה איכשהו סבירה. השאר אכזבו וחלקן היו בעייתיות ממש. לא פשטות מנצחת היא שנותנת את הטון כאן, אלא פשטנות נפסדת. לא רק הביצוע לקה. גם הקונספט, במרבית המנות, נראה רשלני ומחופף. אפשר לנסח זאת גם כך: בואו בשביל הבאזז, בשביל האפשרות לפיק אפ, אם אתם בעניין. אוכל? נו, למה להיות קטנוניים?

התחלנו עם סרדינים סיציאליאניים ברוטב עגבניות חריף (39 שקלים) וקרפצי'יו סלמון ואינטיאס עם לבבות ארטישוק (כנ"ל). הסרדינים לא טוגנו כהלכה, קרי היו שמנוניים כפי שאינם אמורים להיות. רוטב העגבניות היה פשטני ובלתי מושקע באופן בוטה, בנוסף לכך שחריפותו חרכה את החיך בהגזמה. נתחי האינטיאס במנת הקרפצ'יו היו מועטים אך סבירים. נתחי הסלמון לא הבריקו. נתחי לבבות ארטישוק הושלכו, סתם כך, על הצלחת ולא תקשרו עם הדגים כלל. ריבואות פלפל שחור גרוס גס נזרו על הדגים, סתם כך, באופן שפגע בעדינותם הבסיסית.

מצוידים באמונה ביכולתם של הדברים להתיישר אל צד החיוב, ניסינו מנת פתיחה נוספת: קלמרי ברוטב תפוז וכוכבי אניס (39) רק כדי לגלות שהיא הייתה הבעייתית מכולן. גופי הקלמרי הגיעו במצב צבירה של סמרטוט מהוה, עם טעם לוואי בלתי נעים בעליל. רוטב התפוז-אניס היה דל ומוגבל. כאילו לא טרחו לייצר עבורו גוף שיחזיק אותו. זו אמנם הייתה מנה נדיבה יחסית (תשעה גופי קלמרי), אבל גרועה ממש. אכלנו ללא טיפת הנאה, בעיקר מחמת הרעב.

הלאה: פילה לברק על הפלנצ'ה (72) ופילה לבן ברוטב לימון ואשכולית אדומה (58). פילה הלברק נצרב באופן ששמר על עסיסיותו, וזו הייתה נקודת האור היחידה בארוחה הזאת. חוץ מזה, שפכו על בשר הדג מסת תיבול כאילו האפשרות למעט עידון באוכל מעולם לא חדרה למתחם הנמל ביפו. יד קלה, בוטחת, מדויקת במטבח? חפש באנטרטיקה.

מנת הפילה הלבן לא שינתה את התמונה. ביקשנו את הבשר מידיום וקיבלנו אותו וול דאן. רוטב הלימון-אשכולית היה דל וריק מנפח, בדיוק כמו קודמו במנת הקלמרי. סתמיותו, כמו גם מימיותו, זעקו. לקינוח, חלקנו מנת סורבה בטעמי קוקוס, פירות יער ופסיפלורה (35). שלושת הכדורים היו אווריריים מידי. אחד מהם נמס ברובו בטרם הגיע אלינו. האחרים לא הגיעו במצב הצבירה הראוי.

אז יש מקום חדש בעיר והמולה גדולה סביבו. האם האווירה בו ראויה? נניח. חובבי הז'אנר בטח יהנו ממנה. הקולינריה זוכה שם למעט מידי כבוד. נכון לעכשיו לפחות, מדובר באכזבה עצומה. בתל אביב של השנים האחרונות יש גסטרו-ברים עדיפים פי עשרות מונים ומוינס קיבלנו, בכל מפעלותיו עד כה, הרבה יותר מזה.


הקונטיינר. נמל יפו, 6836321 03.