הרי את מחופפת

זקנתה של מסעדת מאנטה ריי הוותיקה מביישת את נעוריה המזהירים. אבי אפרתי סעד שם השבוע ארוחה בינונית ומטה. היה פישי

אבי אפרתי

כשמאנטה ריי נפתחה, בקיץ 1998, היא היתה הדבר הכי נכון בשטח, בכל קנה מידה. מסעדת חוף אמיתית ומוקפדת, בלוקיישן נפלא, שעשתה הכול כמו שצריך ושמה קץ לחמישים שנות חיפוף קולינרי לחוף ימה של העיר הלבנה. אבל כמו יותר מדי פעמים אצלנו, ההתחלה לא העידה על ההמשך. ממקום שמגיש אוכל פשוט אבל משכנע, מאנטה ריי הפכה להיות, ארבע שנים מפתיחתה בערך, למקום שמתאכזבים בו. איכות חומרי הגלם ירדה, איכות הביצוע נחלשה, ההקפדה נעלמה. היא יישרה קו עם מרבית מסעדות החוף בישראל, שתפוסתן המלאה מובטחת תמידית הודות למיקומן ומה זה משנה מה קורה במטבח. כבר הרבה שנים שמגישים שם אוכל לא טוב ובכל זאת, היא אחת המסעדות הפופולריות בישראל. ומכיוון שמדובר במקום כה פופולרי, בוודאי בקיץ, יצאנו למאנטה ריי השבוע לבדוק אולי משהו טוב בכל זאת קרה מאז הפעם האחרונה שלנו שם. ארוחה לא מוצלחת בלשון המעטה, בכל המובנים, המחישה שלא.

הזמנו שולחן בטלפון, יומיים קודם. כשהגענו, הודיע לנו שנצטרך לפנות אותו חצי שעה טרם הזמן שסוכם. "כך בפירוש כתוב לי. זה מה שסיכמו אתכם", אמרה המארחת. להד"ם. כשהתיישבנו גילינו מסעדה מפוצצת ואקוסטיקה מחרידה. האוכל, לא מפתיע ועם זאת מצער, היה רע; השירות לא יעיל וגם לא ממש סימפטי. דקות ארוכות חיכינו עד שניגשו אלינו. דקות ארוכות צריך היה להמתין למגש המזטים ממנו בוחרים את מנות הפתיחה. כשמגש המזטים הגיע בחרנו ארבע צלוחיות מתוכו (18 שקלים האחת). כשהלך המלצר לדרכו שמנו לב שבלא שביקשנו הונח גם לחם על השולחן. לחם במאנטה ריי, למי שלא מכיר, לא מגיע און דה האוס. 18 שקלים גבו עליו בחשבון בהמשך. גם אם היינו מזמינים לחם בכל מקרה, זו יציאה מיותרת שצריך מאד לקוות שאיננה מייצגת שיטה.

המזטים היו רעים. מנת תמנון עם ארטישוק סבלה מתת-תיבול וסתמיות טעמים מצערת. סלט פטרוזיליה עם סלמון ואגוזים היה חובבני במיוחד, עם דג עייף במינונים קמצניים. מנת הבורי בסומאק ובצל אדום היתה גסה, עם נתחי דג גדולים מדי, שהתקשו להטמיע לתוכם את טעמי התיבול. הלחם, פעם שוס גדול שרק בשבילו, לצד בקבוק בירה צוננת, שווה היה לבוא למאנטה ריי, לקה בטריותו. הצזיקי אמנם לא הפליא, אבל לפחות לא עורר נוגדנים. זה היה סט פתיחה מחופף ורעוע שהעמיד את המונה על 90 שקלים, מיותרים לגמרי.

המשכנו לעיקריות: שרימפס עם ניוקי כרישה, בייבי תרד ורוטב סנט מור (98) וסיר ברזל עם מיקס פירות ים (105). דבר לא השתנה במעבר מהראשונות לעיקריות. סיר הברזל נראה מרשים במבט ראשון. מבט נוסף גילה שאת עיקר תחושת המאסה בו מספקים שלושה סרטנים בקונסטרוקציית דמויית פירמידה. עוד היו שם ארבעה שרימפס, מעט קלמרי (טבעות וראשים) ומולים. בוודאי פחות ממה שנדמה היה בתחילה. הסרטנים הגיעו מהתנור, השרימפס נצרבו, המולים והקלמרי בושלו. מצב הצבירה של הסרטנים היה סביר, של השרימפס נסבל. טבעות הקלמרי והמולים פחות. הרוטב, על בסיס חמאה ויין לבן היה בלתי מרשים בעליל. זו היתה מנה למטה מבינונית באיכויותיה.

ואם סיר פירות הים גירד את הבינוניות מלמטה, מנת השרימפס ירדה משם עוד. השרימפס עצמם הוקפצו זמן רב מדי ואיבדו את עסיסם. חוץ מזה, מינוניהם היו דלים במפגיע. על הניוקי ניתן לומר, באנדרסטייטמנט, שכבר טעמנו מוצלחים מהם. רוטב הגבינה היה כבד, נטול עידון, מעיק. הוא הפך את עלי הבייבי תרד לסמרטוטיים וסרי חן. לא נעים לקבל מנה כזאת במסעדה. היחס בין מחירה לאיכותה שובר שיאים שליליים.

הזמנו קינוח אחד, "פירות קיץ עם סורבה תות וזביון במרסלה" (35), שהרגיז יותר מקודמיו. הפירות הגיעו במינוני דוגמית. סורבה התות המובטח התגלה כסורבה פירות יער באיכות בינונית ומטה. מתחת היה מעט זביון. כבר הבנו שהמטבח של מאנטה ריי לא בנוי למאמץ רב מדי, אבל החיפוף והדלות במנה הזאת היו קצת חסרי גבולות. ואז שמענו את המארחת, זו שקודם קיצרה עבורנו את זמן הארוחה, מנהלת שיחה ברוח דומה עם השולחן הסמוך לנו, שנאלץ, להפתעתו, להתפנות.

שבע או שמונה שנים שלא הצלחתי לאכול ארוחה טובה במאנטה ריי. אלוהים ואולי גם כמה מהמתמידים מבין קוראיי, עדים שניסיתי. בכל פעם התרסקתי שם מחדש באותו אופן. מאנטה ריי היא אחת המסעדות המצליחות בארץ ולא נראה שמישהו שם מתכוון לשנות את הנוסחה. ומכיוון שכך, לא רואה את עצמי חוזר לשם כל כך מהר.

מאנטה ריי, חוף עלמה ביץ', תל אביב. 03-5174773

הביקורת השבוע מופיעה ללא תמונות המנות ושל פנים המסעדה, מאחר שמסעדת מאנטה ריי סירבה לאפשר לוואלה! אוכל לצלם בתוך המסעדה ו/או להשתמש בתמונות יח"צ מטעמה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully