שגרה זה רע: ביקורת על מסעדת שגב

השף שגב משה החל לרצד על המרקע בטרם עידן תכני הריאליטי-בישול. היום, כשבמונחי פופולריות ורייטינג גורמת מאסטר שף לכל מה שהיה לפניה להחוויר, נראית הפלטפורמה הראשונה של שגב, "אודטה", נאיבית וצנועה להפליא. בכל זאת, עבורו זו הייתה אחלה מקפצה. ממנה החל, בהתמדה וחריצות ראויות לציון, לפלס את דרכו לנעלי השף-סלב הישראלי הראשון. יש לו, לשגב, את המראה הנכון, חן כל ישראלי המגובה בסחבקיות בלתי מזיקה וכמובן מתכון לכל עת. כמה זה טעים? נו, זה כבר נושא לדיון אחר. עוד נשוב אליו. אבל עם רוח גבית מהערוץ המסחרי פתח משה את שגב בהרצליה ושגכ אקספרס באזור התעשייה של רמת החי"ל. מכאן, כל דרדק החל להכירו.

לא מעט פעמים ניסיתי לתת צ'אנס למסעדת שגב היוקרתית באזור התעשייה של הרצליה פיתוח. זה החל באופטימיות ונגמר, בכל הפעמים, בהתרסקות רבתי. לא אכלתי טוב באמת אפילו פעם אחת בשגב. היומרה הייתה תמיד בשמיים, כמוה גם המחירים. ארוחת שלוש מנות בשגב מאמירה די בקלות ל-240-250 שקלים לראש, לפני נוזלים ושירות. זה אומר שעם בקבוק יין ממוצע, קפה ושירות תגיע ארוחה זוגית שם לאזור ה-700-750 שקלים. זה בסדר גמור להשאיר הרבה כסף על אוכל מצוין. לגמרי לא לעניין להוציא סכומים כאלו על אוכל בנאלי. והאוכל בשגב, גם הפעם, היה רחוק מלשכנע, בלשון המעטה.

זה מתחיל מהשירות, ששום דבר בו לא מייצר תחושה של מסעדה שמשאירים בה הרבה כסף. האנרגיה שעברה אלינו מהצוות הזכירה יותר את זו שפוגשים במסעדות שהן סוג של תעשייה, להבדיל ממקומות חמים, נעימים ואיכותיים.

ואז הגיע האוכל: קרם כבד אווז וכבד עוף מתובל בריבת בצל, סירופ שרי, חמאת תבלינים, בריוש ומייפל (65 שקלים) ומרק עגבניות מתובל בצמחי תבלין, מוגש עם לברק עשוי על גריל פחמים, לצד שמנת חמוצה וטוסט אנשובי (55). קרם הכבדים היה כה קרמי שאי אפשר היה ליהנות באמת מהכבדים שבתוכו. הבריושים, שכמו עמדו במסדר המפקד בצלחת המוארכת בה הוגש, היו חרוכים, שלא לומר שרופים. זו הייתה מנה פרימיטיבית למדי מבחינה קולינרית, שסבלה, כאמור, גם מבעיות ביצוע. כל פטה סביר היה עושה את העבודה טוב ממנה. מרק העגבניות החרה החזיק אחר מנת הכבדים. הוא לא היה גרוע, אבל גם רחוק מלהיות טעים. צמחי התבלין לא הצליחו להחדיר בו ייחוד כלשהו. נתח קטן של לברק מהגריל הוסיף משהו, אבל את טעמי הבסיס הבנאליים של המרק לא היה בכוחו לשנות.

פילה מוסר עטוף בטפנד זיתים, מונח לצד שאלוט ותפו"א אדמה אפויים בטאבון, ברוטב חמאת קארי ורומזרין (137) ופילה יען עסיסי מהגריל, מונח לצד בייבי רביולי גבינת צאן, ופטריות כמהין, ברוטב עגל מעודן (135) היו העיקריות. מנת הדג הייתה סתם בריבוע. נתח דג לא גדול, עם טפנד שגרתי, בצלצלי שאלוט שלא זכו לשום טיפול יוצא דופן ותפוחי אדמה שהרגישו תעשייתיים. כשמשאירים על מנה כזו 78-80 שקלים אין סיבה לעשות מזה עניין. כשהסכום דומה יותר לכפול, חוסר המאמץ והסתמיות מרגיזים. במנת פילה היען היה לכל הפחות בשר טוב שהגיע במצב מידיום רייר, ועם קצת מלח אפשר היה ליהנות ממנו. כל השאר המשיך את הקו שעלה מן הארוחה. רביולי גבינת הצאן היה מזעזע, מה שכונה בתפריט "רוטב עגל מעודן" הזכיר – לא נעים, אבל צריך – את רוטבי הפטריות האלו, מאולמות האירועים של פעם, אותם היו נוהגים להגיש לצד הבורקס. לא ברור איך מסעדה כזו מרשה לעצמה להגיש כאלו דברים. בעצם, כן ברור: אם היא מפוצצת תמיד, למה שלא תמשיך?

לא הרגשנו צורך עמוק בקינוחים. בכל זאת הזמנו אחד – סלט פירות (45), מתוך המחויבות לסיקור. הגיע קערה נאה, מכוסה, שישבה על צלחת גדולה ממנה עלו אדים, פרי שילובו של קרח יבש. זה נראה מרשים להפליא, אבל כמו כל שאר המנות בארוחה הזאת, זה רק נראה. היו שם פירות חתוכים, על גלידת תמרים ושקדים וגרניטת פסיפלורה-מלון. שום דבר לכתוב עליו הביתה והרבה מדי מתיקות נטולת איזון. העיקר שהקרח היבש עשה רושם.

שגב היא מטפורה מצערת ליותר מידי דברים בעולמנו: פרזנטציה מרשימה ונוצצת, נובורישית, אשר רבים מתפתים אליה, עם פנים חלול, בנאלי-מינוס במקרה הטוב, פחות מזה בכל השאר. ג'יימי אוליבר-וונאבי של הסצינה המקומית הוא מה-זה חמוד, שכייף להקפיץ איתו טקילה; ומה זה משנה אם קולינריה איכותית איננה הפורטה שלו. אחת הארוחות היותר מופרכות בשנה האחרונה.


שגב. רחוב שנקר 16 פינת החושלים, א.ת. הרצליה פיתוח. 9580410 09.