בצופן הגנטי הישראלי מקודדת תנועה מיוחדת השמורה רק למביני עניין: הניגוב. אירופאי לא יבין זאת, הסבתא הייקית תשתגע מזה שאוכלים עם הידיים, החולצה אולי תתלכלך, אבל אנחנו נדאג גם להעביר אצבע על הצלחת בסוף הארוחה, רק בשביל לוודא שהיא מבריקה, ולפעמים נבקש עוד מנה.
חיים כהן יודע לטפל בחומוס. גם בגלל זה הוא קונצנזוס
ורות סירקיס היא אם כל הקונצנזוסים בתחום האוכל
עוד אישים ותופעות בפרוייקט המיוחד של וואלה!: קונצנזוס ישראלי
מילדות יונק הישראלי הממוצע חומוס וסופג את הערך החשוב מכל: שמירת אמונים לחומוסייה אחת בלבד ועליה לרגל למקדש בקנאות. כמו באהדה לקבוצת כדורגל, נאמנות היא ערך עליון ומגדירה את מי שאתה: בעבור אחד זה חומוס קומפלט אצל הסורי בכרם התימנים, השני יעמוד שעות בתור אצל אבו חסאן והשלישי ייסע שעתיים לכפר שכוח אל בצפון רק בשביל נקודת המפגש בין פיתה חמימה לג'ארה של חומוס גלילי קטיפתי.
סוד קסמו של החומוס מורכב ממחיר זול, בריאות, טעם שלא דורש אנינות יתר, פניה גם לצמחונים וגם לבחורות עדינות עם קיבולת מוגבלת, שיכולות להפר מעט את הכללים ולנקר עם מזלג. אבל ההצלחה האמיתית שלו טמונה בטקסיות שב"הליכה לחומוס": המסע ליעד, בין אם רמלה, ירושלים או יפו, העמידה בתור, הישיבה הקהילתית הצפופה גב אל גב בתחושת אחדות, הקסם בתנועה המיומנת של החומוסאי שמזליף את שמן הזית במיומנות של שנים. ואז, בלי גינונים מאופקים, האוכל מגיע וכולם מתנפלים על הר הפיתות, מנגבים גם עם בצל (אם היא באמת אוהבת אותך, יש לה מסטיק בתיק), מקנחים בקולה או בבירה שחורה ואחר כך מזמינים עוד חצי מנה ובעיקר נלחמים להישאר ערים עד סוף היום.
השר ליברמן, לתשומת לבך, בדיקת נאמנות למדינה מתמצה בעד כמה ייאבק הפרט בתשוקה על כך שהחומוס שלו הוא הכי טעים בארץ.
הכי אהבנו: את החומוסיה שלנו.
הכי לא אהבנו: חומוסיות גורמה. חומוס ועניבה פשוט לא הולכים ביחד.