עשרה קבין של אוכל ירדו על חלקה הצפוני של הארץ; כמעט אף אחד מהם, למגינת הלב, איננו נוכח בחיפה. בירת הצפון היפה כל כך, זו המעוררת אסוציאציות, לפחות בחלקים שלה, לעיר אירופאית; שיש בה נוף וחוף ונמל; אין בה, כמעט, מסעדות ראויות. בעיר הגדולה האחרת לצד תל אביב, ירושלים, מתקיימת בשנים האחרונות פעילות קולינרית של ממש. לא הכל צולח ופורח אמנם, אבל התנועה שם ממשית. בחיפה, המרוחקת מתל אביב אף יותר מעיר הבירה, נאדה. זה חבל. מגיע לחיפאים קצת יותר ממה שהיזמים המקומיים מאפשרים לה.
עלינו השבוע כדי לתהות על קנקנה של המסעדה המצליחה ביותר הפועלת בה סינטה בר. קיווינו, כמו תמיד, למצוא מצוינות. זה לא כל כך הצליח. במקום, מצאנו את הנוסחה הטיפוסית למקומות מצליחים באשר הם: מנות גדולות, גישה נדיבה, תפריט שכל אחד מוצא בו את אשר יחשוק ותמחור שאיננו חורג מן הסטנדרט. כשכל זה מתקיים, פאקים של ממש אין והאוכל ברובו סביר, אפשר להתחיל לגזור קופון.
שום דבר בסינטה בר לא מנסה להיות מקורי או ייחודי. ברשימת הראשונות תמצאו את המצעד המוכר מכל מקום אחר ביתרון משמעותי אחד, לפחות בהשוואה למסעדות סטייקים: כאן תוכלו למצוא מנות ראשונות של ממש, להבדיל מאופציות על בסיס בשר וסלט או שניים בלבד במרבית המקומות האחרים. כך יכולנו לבחור מול מרינייר (54 שקלים) וקלמרי על לבנה וחצילים שרופים (49 שקלים) לראשונות. לא בדיוק המצאת הגלגל כאמור; אם כבר קצת קלישאה מקומית, לפחות באשר למנת הקלמרי. ובכל זאת, שתי המנות היו בסדר. קערת המולים הייתה נדיבה יחסית למחירה, בוצעה ללא עוול והגיעה עם פוקצ'ה טריה. גם במנת הקלמרי היו מינונים נדיבים, מגע שרוף מוחשי בחציל, לבנה חביבה, עגבניות ותיבול עוקצני במידה. קערת לחם ושמן זית-בלסמי הגיעו איתה. כך אמור להיראות בסיס ה-DNA של מקום מצליח: מנות לכולם-כולל-כולם, מינון נדיב ולחם און דה האוס ולא ב-20 שקלים לצלוחית. אתה אמור להרגיש שהמקום אתך, לא נגדך.
המשכנו. סטייקים הם העניין בסינטה בר, אבל בדיוק כמו באגף הראשונות, גם העיקריות אינן מדירות את מי שאנטריקוט, סינטה ונתח קצבים מדממים אינם גורמים להם לגלים של תשוקה. לא רק פרגיות וסלמון סמליים יש בסינטה בר, אלא גם לברק שלם, צלחת פירות ים, לינגוויני שרימפס, ניוקי פורצ'יני ואניילוטי במילוי קרם שורשים. במילים אחרות: תרצו, תקראו לסינטה בר מסעדת סטייקים; תרצו, סוג של בראסרי.
אנחנו, שבשר כן עושה לנו את זה, הלכנו על 500 גרם ניו יורק סטייק (140 שקלים) ו-300 אנטריקוט (118 שקלים). האנטריקוט היה בסדר גמור. מיושן היטב, בשרני, משויש כמו שצריך, מפולפל במידה וצרוב לדרגת מידיום כמבוקש. לא סטייק דגול, אבל תמורה הגיונית בהחלט ל-118 שקלים. ה"ניו יורק", סינטה על עצם בעצם, צלף מעט פחות. הוא לא היה סטייק בעייתי חלילה ואפשר גם אפשר היה לאכול אותו, אבל את גרגורי העונג שנתח סינטה טוב המחובר לעצם יודע לספק הוא לא באמת העלה. סינטה מצוינת היא נתח לעיס, לא באמת מתמסר בקלות, שאוגר בתוכו את כל הטוב שיש בבשר, ועוד קצת. האנטריקוט היה לנו נחמד. את ה"ניו יורק" אכלנו מבלי להותיר, גם מבלי לקטר; אבל לא התמוגגנו.
הפקטור שמווסת את התחושות לכיוון חיוב במצבים כאלו הוא מה שליד העיקר. התוספות פירה, סלט ירוק ושעועית ירוקה, הגיעו במינונים נדיבים. יחד עם שתי מנות הלחם, המאסות הלא מבוטלות מפרק הראשונות והתמחור הסביר, הרגשנו בסדר; גם אם שהבשר יכול היה בהחלט להבריק קצת יותר. קינחנו בפונדנט שוקולד (39 שקלים) שהיה חם, נוזלי, שוקולדי דיו וכמובן, איך לא, גדול דיו; לצד כדור גלידת וניל ענק.
הסועד האנין לא ייצא אמנם מסינטה בר כשהוא נפעם ונחוש לתור אחר ספק הבשר של המסעדה כדי להביא ממנו קצת תקרובת הבייתה. אבל מדובר, ללא צל של ספק, במקום סביר ביותר, שמספק את הסחורה ומתנהל עם מקדם Value for money מכובד. לא הייתי דוהר לכאן במיוחד, אבל בחיפה מדולדלת המסעדות זו ללא ספק פנינה. להבדיל ממספיק מסעדות בפריפריה שניתן לומר עליהן לכל היותר ששווה להיכנס אליהן רק אם אתם בסביבה וקשה להניח שהיה להן מה לחפש בתל אביב; סינטה בר, נדמה, הייתה שורדת לא רע גם בתל אביב. היא שייכת למועדון המסעדות הקטן יחסית שבעליהן הצליחו בפיצוח סוד ההצלחה המקומי.
סינטה בר. סינטה בר, שדרות מוריה 127, חיפה. 04-8341170. לא כשר
