זה לא סוד שאני אוהב לעשות מילואים. לא משנה מתי הצו מגיע, אני יותר משמח לראות אותו בתיבת הדואר, בין ערימת החשבונות. הפעם יצאתי ליום מילואים באזור הדרום הקרוב, לא יותר משעה מאזור תל אביב. אחרי יום שלם של משחקי כאילו מול מסך, ואחרי שנאלצתי לאכול בחדר האוכל הצבאי (אני לא הולך לדבר על הנושא הקולינרי הזה, כי הוא מזכיר לי אוכל של חיות משק) אין סיומת יותר טובה למילואים מאשר ליפול על שווארמה מעולה.
אני חוזר על זה בכל פעם במונית בפני הנוסעים שלי, אין באזור תל אביב שווארמה ראויה. יש שווארמות יקרות להחריד, שאינן בולטות מבחינת הטעם, אלא משרתות רפלקס מותנה של זיכרון של שווארמה מעולה של פעם. הכמות בדרך כלל מצחיקה, פיתה מרובעת מזכיר לכם משהו? כל הזמן ממליחים את הבשר הישן יותר מידי, עד שאתם חייבים לקנות גם קולה על הדרך. אני יכול להמשיך לתת סימנים לגבי החובבנים שגוזרים עליכם קופון כבר שנים. הם תמיד מחייכים כשאתם חוזרים, מסתכלים עליכם בוהים בלהב האוטומטית שעולה ויורדת לכם על הארנק. רק חבל שבכל פעם אתם יוצאים מהמקום רעבים.
הפעם החלטתי לקחת את פנייה הראשונה מהדרום לקריית מלאכי. אני מודה שאף פעם לא ביקרתי שם, וגיליתי שהכניסה נראית כרגע כמו מחנה פליטים. הכניסה לעיר מלאה שקיות זבל ישנות מתנופפות על גדרות, מדרכות מלוכלכות באשפה, ראש העיר, לטיפולך. אין שום סיבה שעיר בישראל תסבול מלכלוך כזה, לא נשברתי והמשכתי פנימה אל תוך העיר.
אני לא יכול לסמוך רק על עצמי בנושא האוכל, במיוחד אם אני מגיע לאזור שאני לא מכיר בו שום דבר. שאלתי איפה אוכלים, מישהו אמר לי שיש מקום במרכז, האיש הנחמד סימן לי עם היד את הכיוון הכללי, עוד פנייה ימינה ושמאלה הכניסה אותי לחניון זעיר ממדים.
כבר מעל לשנתיים שלא כתבתי על שווארמה. לא שאני לא אוכל שווארמה לפעמים, אני פשוט כל הזמן מתאכזב. אותה תחושה של פראייר עולה לי מול הדלפק. נכנסתי למרכז הקטן של הקריה, לא היו יותר מידי אופציות, שלט של פלאפל תמרה משך את עיני. הבחנתי בגלגל לא קטן של שווארמה, על הקיר היו תעודות כשרות מהמחמירות שאי פעם נתקלתי בהן, יחסית לשווארמייה. את המקום תמרה פתחה בעזרת המשפחה, היא הבוס האמיתי של המקום עם אחריות עצומה לכלכלתם של כל הילדים שעובדים אתה,, עסק משפחתי אמיתי שחי ונושם כבר מעל ל8 שנים.
החלטתי לאור הנסיבות לחרוג ממנהגי ולהזמין באגט עם שווארמה (30 שקלים). היו בתפריט גם מאכלי הבית, אבל לא סטיתי מהמסלול. אכול אכזבות לרוב הסברתי לפרטי פרטים איך אני אוהב את השווארמה שלי. את הבאגט הם מביאים מהמאפייה ממול, בכל פעם אחד הילדים קופץ לגיחה, ולכן הוא טרי ומעולה, יש לו גם גודל של באגט אמיתי, לא מקוצר וקריספי בפינות, כמו שצריך.
לקחתי את השווארמה עם סלט כרוב, סלט חצילים וחריף - שילוב מנצח. הלכתי לצלם את הבאגט ליד המונית, לא התאפקתי ונתתי בו ביס. אתם מכירים את התחושה שאתם רוצים להחזיק את הרגע חזק, שלא ילך לאיבוד? אז עמדתי במגרש חנייה בקריית מלאכי ולא האמנתי - טעם מעולה, מתובל במידה, מדוייק, בלי טיפת מליחות מיותרת ועם בשר נהדר. עוד חשבתי שאני ממשיך לאכול ולנהוג. איפה. חזרתי כשבוי אמיתי, נעמדתי מול הדלפק כאשר בחורים יראי שמיים הסתכלו עליי כמוכה ברק. היה לקוח ותיק שלקח את הבאגט שלו, שחולק לשניים, ועליו ערמה לא מבוטלת של צ'יפס. ברור שאני לא מכניס צ'יפס לשום דבר, את זה כבר הבינו אצל תמרה, יש הפרדה ברורה בין כל חלק.
אני יודע שיש כאלו שיתרעמו על המחיר הגבוה ביחס לטור, גם לי יש נקודות שבירה קטנות. אני אישית אכלתי חצי, את השאר ארזתי הביתה. גם ככה החצי הוא כמו מנה בתל אביב, אז תעשו את החשבון בעצמכם כמה חסכתי. למי שעובר באזור, במיוחד לכל קוראי הדתיים, הנה מקום במיוחד בשבילכם.
שווארמה בפלאפל תמרה. שד' בן גוריון 14, בתוך המרכז המסחרי הישן, קרית מלאכי. 08-8586060. שעות פתיחה: א'-ה' 09:00-20:30 ו' 09:00-13:00. כשר גלאט
