המוסד: בית תאילנדי

שנת הקמה
סוף פברואר 1996.

בעלים אז והיום
יריב מלילי ואשתו - לק סונן.

אז בתפריט
"היו מנות שלא נמצאות היום פיזית בתפריט כמו אורז מוקפץ או סלט אטריות שעועית וחזיר קצוץ, אבל יש אורחים קבועים שמגיעים ומבקשים אותן במיוחד, אז אנחנו מוציאים להם אותן".

היום בתפריט
"לאחרונה, לכבוד חגיגות העשרים השקנו תפריט בר חדש שיש בו 25-30 מנות מוקטנות. חלקן היו בתפריט בתפזורת, חלקן היו יוצאות כספיישלים מדי פעם וחלקן חדשות לגמרי. יש בו מנות כמו יאם נם קוק שזה סלט מנקניקיית בקר או מבשר לבן עם קציצות אורז מתובלות, קוי נאה, שזה טרטר של שייטל נא ועוד הרבה דברים טובים".

"בסוף שנת 1995 המצאתי את הסנדוויץ' בר המוקפץ בקינג ג'ורג', זה הפך להיות להיט גדול בארץ, ואני עזבתי שם", מספר מלילי איך הכל התחיל. "אחרי שעזבתי פנו אליי שני אנשים שרצו לחבור אליי לשותפות, מצאנו את המקום הזה (בית תאילנדי - י.ל), הם רצו לפתוח גם פה סנדוויץ' בר מוקפץ, ואני לא יכולתי לסבול את הרעיון הזה". שלושה חודשים אח"כ התפרקה השותפות ומלילי המשיך לבדו בהגשמת החלום, פתיחת מסעדה שתגיש אוכלי תאי.

"ישראלים לא הכירו אוכל תאי בתקופה ההיא" נזכר מלילי, "המקסימום שהכירו היה אורז מוקפץ או פאד תאי. האוכל הסיני שלט בתקופה ההיא עם מנות כמו עוף סצ'ואן, עוף בקשיו ועוף חמוץ מתוק". לאט לאט החדירו מלילי ואשתו את האוכל התאי לארץ, "היום הגענו למצב שיש אצלנו מנות שאפילו תאילנדים לא טעמו, מנות מכפרים מאוד ספציפיים, מאזורים מאוד מסויימים, בתאילנד" הווא מספר בגאווה על השינוי שהצליח לחולל בתרבות הקולינרית, והוא לא זוקף זאת רק לזכותו, אלא גם לזכותם של הסועדים הישראלים. "מי שמזמין בדרך כלל את המנות המיוחדות האלו הם לאו דווקא אורחים מתאילנד, אלא ישראלים הרפתקנים שמגיעים לפה, והם לדעתי אלו שמקדמים את הקולינירה פה בארץ".

ההתחלה הייתה קשה?
"ההתחלה הייתה כל כך קשה שאת לא יכולה לתאר לעצמך. עבדתי פה יותר מ-16 שעות ביום. בחמש בבוקר הייתי מגיע לשוק הסיטונאי, מעמיס אוטו עם ירקות, מוריד אותם פה, חוזר הביתה, מארגן את הבת שלי, מגיע למסעדה עם אשתי, ויחד עובדים פה עד חצות וחוזר חלילה, שנים, בלי יום חופש". לקוחות כמעט לא היו בתקופה ההיא ומלילי חשש שגם אם יגיעו הרבה לקוחות, הוא לא יצליח להתמודד. "לא היה לי כסף, לא היה לי ידע בעסקים ולא ידעתי מה לעשות".

מה גרם לתפנית?
"אני חושב שהצטברות של כמה דברים ועשייה נכונה. אבל מי שנתן את הדחיפה העיקרית היה מורי ורבי שאול אברון, עליו השלום". אברון, האיש שהשאיר חותם עצום על הקולינריה הישראלית, עשה זאת גם כאן. "זה היה לפני כעשר שנים, היו עלינו כבר אז כתבות מפרגנות בעיתונים, אבל ההשפעה שלהן הייתה מתפוגגת אחרי שבוע-שבועיים. אבל כששאול בא לאכול פה ולחש באוזנם של אנשים שישבו על הבר ביועזר אודות המקום, זאת הייתה המקפצה הרצינית, זה מה שנקרא חותם המלך".

המצב כמו שהוא היום, שהבית התאילנדי נחשבת לאחת המסעדות הטובות בת"א, וגם לכזו שלא פשוט להשיג בה מקום, נמשך על פי מלילי בחמש השנים האחרונות. עם זאת, הוא מבקש להרגיע את הסטיגמה של המסעדה הקשה להשגה. "עשינו עכשיו שיפוץ נרחב במסעדה, המטבח שלנו גדל פי שניים. אז אמנם המסעדה לא גדלה, אבל אנחנו יעילים וזריזים יותר, ומנסים להאכיל עוד אנשים. צר לי שאני לא יכול להאכיל את כולם".

הרבה שמות מוכרים, מכל התחומים, אכלו בבית התאילנדי, אבל דווקא את גיבורי ילדותו הצליח לפספס מלילי, כאשר בדיוק הוזמן לבשל ארוחה לנסיכת תאילנד. "לדאבוני לא הייתי פה, אבל אהבת נעוריי, להקת דיפ פרפל היייתה פה, פעמיים, יחד עם הסולן האגדי שלהם איאן גילן". אבל רגע אחרי שהוא מתמוגג מהזיכרון החמוץ-מתוק הוא ממהר להדגיש, "כולם אורחים חשובים, אף אחד לא יותר חשוב מאף אחד. זה סתם היה ריגוש של הילדות".

שום דבר. אנחנו משתדלים להיות שירותיים, נקיים מאוד, ולעשות אוכל טוב במחירים הגיוניים.

"התמדה. בכל התחומים".

"זה אולי לא כלכלי מצידי להגיד, אבל אני באופן אישי לא מבין למה אנשים אוכלים מאוחר. אני לא מבין למה כולם רוצים לאכול משמונה ואילך, זה לא בריא, בואו בשש, שש וחצי, גם יותר בריא, וגם יהיה מקום".