בשנת 1993 פתחה רשת מקדונלדס את הסניף הראשון שלה בקניון איילון ברמת גן. רבים עמדו אז בתור כדי לגלות לראשונה מה זה ביג מק ולטעום אמריקה. ארבע שנים לאחר מכן, ב-1997, בעוד מקדונדלס מנקדת את המפה הישראלית עם עוד ועוד סניפים, פתח איתן טרבלוס את מסעדת ההמבורגר הראשונה בישראל: אגאדיר. אז גם נטבע המונח בר-בורגר. היתה זו תקופה מלהיבה, ההמבורגר של אגאדיר היה בשורה של ממש, בתפריט של אז היה רק סוג המבורגר אחד בשלושה גדלים ועוד שתיים - שלוש מנות ראשונות וזהו. אגאדיר של אז גם הקימה לראשונה בישראל מערך משלוחים והתל אביבים חובבי ההמבורגר התלהבו מהקציצות בלחמנייה שנכנסו להם בדלת. זאת היתה מהפכה של ממש, המסעדה הקטנה בנחלת בנימין השמיעה מוזיקה רועשת יחסית, היתה פתוחה עד מאוחר, הגישה בירה מהחבית והמבורגר משובח, וזה אפילו לא היה יותר מדי יקר.
מאז המהפכה כבר הפכה לשגרה ורשתות המבורגר פותחות עוד ועוד סניפים- רשת בלאק, מוזס, בורגרים, BBB ואחרות נוספות מגישות מדי יום ברחבי ישראל עשרות אלפי המבורגרים. וזה עוד מבלי להזכיר את המסעדות הקטנות והמקומיות. אגאדיר, שחוגגת עכשיו 20 שנה להיווסדה, היא ללא ספק חלוצה בתחום. יצאנו בשבת בערב לבדוק אם המסעדה עדיין עומדת במבחן הזמן ואם, למרות שפע האלטרנטיבות האחרות, עדיין שווה לבחור דווקא בה.
בכל הנוגע לאווירה אגאדיר עדיין משחקת אותה. המיקום בכניסה למדרחוב נחלת בנימין מעמיד את המסעדה במרכז העסקים והבילויים של תל אביב ומושך אליה, גם בשעות הקטנות של הלילה, כמעט כל מי שמעוניין בהמבורגר ברדיוס מאוד גדול. השולחנות ברחוב מגודרים בצמחייה ומשרים אווירה רגועה יחסית לאלנבי קינג ג'ורג' הסמוכים ובפנים בשעת ערב מוקדמת הבר מלא, האורות חמימים והמוזיקה מנגנת בווליום גבוה.
השירות נעים ומסבירני, וחוץ מהכיסאות הגבוהים שהתנדנדו ולא היו תמיד יציבים קבלת הפנים היתה מוצלחת. המלצרית סיפרה בגאווה על המבורגר פרימיום חדש, בורגר וואגיו, שכשמו כן הוא, מגיע מנתחי וואגיו משובחים, בקיצור- פרות יפניות. דיל מיוחד הבטיח לנו בורגר וואגיו עם תוספת לבחירה, בחרנו טבעות בצל, ושליש בירה ב-89 שקלים. במקביל חשבנו לבדוק גם את החלקים היותר ותיקים וקונבנציונליים בתפריט והזמנו המבורגר אגאדיר רגיל, 220 גרם (54 שקלים), וצ'יפס (14 שקלים). אמנם עם שיפורים כאלה ואחרים אבל זה ההמבורגר שמגישים פה בפינת נחלת בנימין כבר 20 שנה. טוב, אין ספק שההבדל בין הבורגרים היה אדיר.
ביקשנו את הבשר במידת עשייה מידיום רייר. בעוד הבורגר הרגיל היה מעט יבש וחסר טעם, בורגר הוואגיו בלט בטעמו. הקציצות עצמן לא דקות אבל גם לא שמנמנות במיוחד ואין להן צורה עגולה סימטרית. את שני ההמבורגרים צלו יותר מדי זמן, אבל בעוד שהמנה הרגילה לא הצליחה להתגבר על זה הוואגיו בורגר, בזכות האיכות שלו, הגיע לשולחן רך ועסיסי. תרמה לו גם תוספת הבצל המטוגן.
הלחמניות עצמן נקלו יותר מדי והיו כבר ממש טוסט, מה שקצת הפריע ללחם לספוג את הנוזלים של הבשר ולהיסגר עליו כמו שצריך. הרטבים של אגאדיר לא מלהיבים, יש אלף האיים, ברביקיו קטשופ ומיונז. יש גם רוטב פלפלים חריף. לא משהו שמשדרג את הארוחה והופך אותה למעניינת יותר וגם לא תורם לייחודיות של ההמבורגר. טבעות הבצל לא רעות, מבצל אמיתי, בבלילה עדינה שמחזיקה את עצמה ולא מתפרקת. חבל כאמור שאין איזה רוטב משובח לטבול אותן בו. אבל הצ'יפס, כאן אגאדיר מפשלת ואפילו מותירה אותנו המומים- גפרורים דקים בסגנון מקדונלדס, חסרי טעם וסמרטוטיים. אפילו את הקטשופ הם לא הצליחו להחזיק. קיווינו להזמין את צ'יפס בגרסת אגאדיר, סירות תפוחי אדמה דקות, אבל הודיעו לנו שנגמר. אכזבה כפולה. בשביל להתעודד מעט החלטנו לנסות את המלבי הטבעוני לקינוח (33 שקלים). מדובר במלבי מחלב קוקוס ועליו תועפות של בוטנים, שקדים וקוקוס קלויים ומרוסקים על גבי סירופ ורדים. המלבי הגיע בצנצנת לא קטנה והיה מצוין, מבטים חפוזים בשולחנות מסביב הוכיחו שאנחנו לא היחידים שנהנינו ממנו.
האם ההמבורגר של אגאדיר עומד במבחן הזמן? התשובה היא כן. למרות שבכל מסעדה היום מגישים המבורגר גורמה משובח ובכל פינה בתל אביב ובערים אחרות נפתחות מסעדות המבורגר קטנות שמתמחות בקציצה, ולמרות הרשתות הגדולות שפותחות עוד ועוד סניפים, אגאדיר עדיין מצליחה להיות רלבנטית. זו לא מסעדה מסעירה במיוחד והיא בהחלט לא חפה מטעויות, חלקן אקוטיות כמו הצ'יפס, אבל כבר 20 שנה שהיא מצליחה להוציא מוצר אחיד ברמתו ולהציע חוויית בר-בורגר אותנטית ונעימה. אי אפשר שלא להתפעל מהמסירות ארוכת השנים של הרשת למוצר מצוין ויותר מכך, מסירות הסועדים ששומרים אמונים להמבורגר הראשון, אפילו שמדי פעם הוא מזייף.