האמת היא שאחרי הסיבוב הראשון של המילואים לא הייתי בטוח שאוכל לחזור לבשל. המראות, הריח, ההבנה שהמקצוע שלי אינטנסיבי מדי, קשה. רציתי שקט, רציתי לחיות.
אבל כשסיימתי בחודש ינואר את הסיבוב הראשון והקשה בדרום, הבנתי שאין לי יותר מדי ברירות, ושאני חייב לחזור לפתוח את הלונל, להחזיר את החובות ולהילחם על מה שחלמתי עליו לפני 7.10.
כשאתה מסעדן צעיר בעל חלומות גדולים, אין סיכוי שאתה יוצא מהמטבח. גם כשאתה לא שם, הראש שלך נמצא שם, חושב על הספק ההוא, ההזמנה הזאת, המנה ההיא ואיך אתה יכול לשפר את זה.
כשאתה מסעדן שנמצא במלחמה, הסיפור הוא אחר. אני נלחמתי בשתי זירות - הראשונה היא עזה והשנייה היא מלחמת ההישרדות היומיומית שלנו, המילואימניקים העצמאיים, בעלי העסקים בישראל שפשוט קורסים תחת העומס, כאשר כמעט ואין עזרה מהמדינה.
תחשבו על זה. אני במלחמה, עסק אחד שלי סגור, עסק שני עובד ב-50% מחזור, ואין לי איך לעזור. ידיי כבולות, ונשאר לי רק לקוות לטוב.
באיזשהו שלב במילואים, לא הייתה לי כבר ברירה. אם לא הייתי חוזר, היינו מגיעים לנקודה שבה כבר לא היינו יכולים להמשיך להפעיל את העסקים שלנו. ישבתי עם עמרי, השותף שלי, ודיברנו רבות על ההמשך. ידענו שרגע הקריאה השנייה ללחימה יגיע, והחלטנו להיערך.
להפעיל שני עסקים קטנים כשאחד מהשותפים נמצא במילואים זה בלתי אפשרי, אז החלטנו בצער להיפרד ממנא, אחת המסעדות שלנו ששכנה ברחוב הירקון, בדיוק מהסיבה שלא ידענו מה צופן לנו אותו המשך. נפרדנו מאחת, ופתחנו את השנייה מחדש. היה לא פשוט, אך אט-אט השתפרנו והצלחנו לבנות בלונל צוות יוצא מן הכלל שיידע להחזיק את המקום כשלא אהיה.
לא פשוט להיות בעל עסק כשהעננה הזאת - שבכל רגע יכולים לקרוא לך - נמצאת בעורף שלך. מצד אחד עכשיו זה הזמן לחסוך בכוח האדם, אבל מהצד השני אתה חייב לגייס סביבך צוות תומך של אנשים מוכשרים שיוכלו להחזיק את המקום בזמן שאתה לא נמצא.
מצד אחד אתה נותן לאנשים סיבה לחגוג. מרים איתם צ'ייסרים, רואה אותם נהנים, צוחקים ומבלים, אבל מהצד השני אתה חושב על החברים שלך שנמצאים שם ונלחמים. והרי בדיוק בשביל זה אנחנו נלחמים - כדי שנוכל להמשיך לחגוג וליהנות בביטחון ובשקט, ובתקווה שגם החטופות והחטופים יוכלו לעשות זאת במהרה איתנו.
תוך כדי העבודה קיבלתי לא מעט בשורות קשות. אחת מהן הייתה נפילתו של המפקד שלי, ומפקד הגדוד, נתי אלקובי ז"ל.
בסוף דצמבר באתי אליו ואמרתי לו שאני חייב לסיים את המילואים, חייב לחזור לעסק כי אחרת אין לי לאן לחזור. ברגישות והבנה הוא אישר לי לצאת ולחזור לעבוד ואמר לי שכשיהיו חייבים ויצטרכו אותי יקראו לי שוב. עניתי שכשיקראו לי שוב, אגיע. תמיד.
והנה, הזמן הזה שוב פה. קראו לי ואני יוצא לסבב נוסף, בלי היסוס.
זאת הייתה חצי שנה מאתגרת. בזמן הזה הלונל צבר תאוצה והתייצב. אחת מנקודות האור הגדולות בתקופה הזאת הייתה ההתגייסות ההמונית של העם המדהים שלנו, שהגיע אלינו לאכול ולתמוך בנו. חלק שמעו על שירות המילואים שלי וחלק פשוט הפכו למשפחה שלנו.
אנשים אכלו וחיבקו, נהנו והתרגשו, ואנחנו איתם. התקווה הגדולה שלי היא שבזמן שאני שם, העסק ימשיך את המומנטום ואנשים ימשיכו לבוא לאכול, ליהנות ולתמוך. השקט בראש שיהיה לי להילחם על הבית בזמן שאני יודע שהמסעדה שלי מלאה והעסק שלי בטוב שווה הכול.
ינון אלעל הוא אחד השפים המבטיחים ביותר בתל אביב, ובישראל כולה, וגם לוחם בגדוד המילואים 630 של גבעתי, ששוהה כעת, ולחודשיים הקרובים לפחות, ברצועת עזה.
מסעדת לונל הנהדרת שלו ושל שותפו עמרי קאופטייל נפתחה בשכונת פלורנטין בעיר (אברבנאל 72, 077-9800339) מעט לפני פרוץ המלחמה, וחזרה לעבוד חודשים ספורים אחריה (ראשון-שבת 18:00-23:00, בראנץ' סוף שבוע בשישי-שבת 9:00-15:00, הזמנת מקומות כאן)