קשה למצוא תיעוד מסודר של מסעות האלונקה הצה"ליים לאורך השנים. אלפים מהם מעלים אבק מור"קים וסיפורי מיתולוגיה מפעם, רבים לא פחות נתונים לקשיחות (או לגמישות) סרגל המאמצים הנודע, וכל השאר תלויים באופן טבעי במתרחש בשדה הקרב עצמו. אני זוכר באופן אישי עשרות קילומטרים של כתף צועקת באימון, שלוו בהוראה צה"לית כמעט מיידית (ומאוחרת מדי) להפחתת המרחקים והייסורים. ההוראה הזאת התהפכה במהירות לצד השני, כחלק מלקחי מלחמת לבנון השנייה, וחוזר חלילה.
המלחמה המתמשכת בעזה - עוד מעט 150 ימים, כולם סופרים - הבליטה מחדש את המסעות האלה, עירבבה צבא ואזרחות והפגינה מאמץ כמעט קולקטיבי של נשיאה. בשבועות הראשונים, למשל, הורגשו מקסימום כתפיים מתחת לאלונקה אחת בודדת, גדולה ורחבה וישראלית. גם עכשיו, כל כך הרבה זמן אחר כך, היחס עדיין סביר, סולידרי ומפרגן לכל מי שמרים יד ודורש החלפה. כלומר, מינוס הפוליטיקאים שרק מדברים על חלוקה שוויונית של הנטל, אבל אותם אף אחד אף פעם לא באמת צריך לספור.
כל כך הרבה אלונקות, כל כך הרבה מסעות ונשיאות, ידיות שמונחות מחוספס על שקע כתף כואב, ובכל זאת, נדמה שהאלונקה של לונל היא בכל זאת משהו חריג. חריג מאוד.
בר האוכל החדש יחסית של עמרי קאופטייל וינון אלעל נפתח שבועות ספורים לפני פרוץ ההלם לחיינו בשכונת פלורנטין התל-אביבית, עם דיבור גדול מאוד על בישול קלאסי שמשלב פרובנס וירושלים. הוא עשה זאת בלב האזור האורבני היחידי אולי בעיר שלא מדבר צרפתית שוטפת וגם, סליחה מראש, ברחובות שלא התפרסמו בעולם כמודל הקלאס או הקלאסיקה, כן?. ובכל זאת, פתיחה משמחת, וצעדים ראשונים חיוביים שסיפקו מספיק כתוביות לסרט הזה.
הפתיחה הזאת נגדעה כמו כל דבר אחר שנגדע מחיינו באותה שבת. אלעל גויס למילואים ותקופת ההלם הראשונית התחלפה במהירות בחריקת שיניים של שני השותפים ובמאמץ-על שלהם ושל אנשי הצוות להחזיק את לונל באוויר, בחיים. האלונקה הזאת נמתחה חזק ורחוק, שתי ידיות בתוך עזה ושתיים בדרום תל אביב. 70 ק"מ של מסעדנות ישראלית, ויחס הירואי של שני חיילים למסע.
בזמן הזה, שני השותפים סגרו מקום אחד (Mena הסימפטי והפופולרי, על רחוב הירקון), אירחו חברים והרימו מספיק פופ-אפים כדי לקבל מנוי של כבוד במדור חדשות האוכל, אבל בעיקר החזיקו את האוויר בריאות, החזיקו אצבעות, החזיקו תקווה, החזיקו.
כעת, סוף סוף, אלעל חזר לבשל, קאופטייל חזר לחייך ולונל חזרה לחיים. לעת עתה, האלונקה הזאת קופלה. טוב יעשו במשרד הביטחון אם יאספו אותה אליהם, לבדוק קפיצים ולשמן צירים, אבל גם להציב אותה במקומה הראוי באמת - בהיכל התהילה של המסעות.
הזמן שחלף, ובעיקר האירועים שקפצו ממנו, הורידו מלונל את הדרכון הצרפתי ואת הפואטיות הירושלמית, והכניסו אותה, לפחות כלפי חוץ, למוד הישרדותי שצועק "בראסרי" כדי לא להבהיל אף אחד. בפועל, קשה שלא לזהות את הצרפתיות על הצלחת וקשה עוד יותר להתעלם מהשורשים המקסימים של אלעל - ירושלים כמובן, אבל גם האמא התימניה, זאת שמתפקדת עבורו כאליבי מוצק כשלקוחה באה להתלונן על הקצח של הקובנה, סיפור אמיתי - שמחזיקים את כל נקודות הציון האלה באוויר, בלי להפיל שום דבר.
את השאר עושה המעטפת, שילוב כמעט מופרך של עיצוב רומנטי (נרות לבנים ועבים שמטפטפים את עצמם לדעת) ונגיעות קלאסיות (וילונות גבוהים שממסכים את הרחבה היחידה בשכונה שהיא רק קצת מלוכלכת), פלייליסט פופי (האם הספייס גירלז כבר הגיעו לשלב ההאזנה האירונית? בן כמה אני לעזאזל?) ושכול אוקטובר (מלצרית ואחראית משמרת שנרצחו במסיבת נובה ומונצחות על הקיר ובתפריט הקוקטיילים). בכל מקום אחר זה היה טו מאצ'. פה זה בדיוק טוב, פלוס אמבטיית פרי סטנדינג בהירה ורחבה שהוצבה ביציאה מהשירותים ומולאה בעשרות בקבוקי יין. כמובן.
התפריט, אם כל המילים האלה לא רמזו עד עכשיו, איננו רגיל, בלתי משעמם ואפילו - אל תספרו לשכנים - מקסים. בשכונה שהקפידה לאורך השנים לדחוק החוצה כמעט כל דבר שאינו "מותר לעשן בפנים וברור שאפשר להביא גם את הכלב", זה נורא מרענן. כמות הדייטים מסביב מאששת את זה, וכמות השולחנות הגדולים גם. פלורנטין, תתחדשי, ואל תיזהרי מהמשאלות שלך, גם כשהן מתגשמות.
זה מתחיל עם מנת לחם מחמצת, ריבת סלרי, חמאה ושום קונפי (28 שקלים) ששובצה על לא עוול בכפה לצד אותה קובנה עם רסק עגבניות, יוגורט וסחוג ירוק (38 שקלים) ועל כן תסתובב בעולם לנצח עם רגשי נחיתות, ובצדק, "אויסטר אלגנט" עם קרם סלק וצ'ילי חריף (31 שקלים) שהוא סירת מנוע צבעונית ובוהקת, ברוסקטה גאונית שבסיסה ג'חנון וקומותיה דג נא, שמנת של פעם, סחוג ורסק (42 שקלים) וגם שתי כפות של טרטר דג, פרי, אגוזי קשיו וכוסברה (38 שקלים). מכירים את זה שמנחים אתכם לאכול מנות "עם הכף" משל חזרתם לגן טרום-חובה? פה הדיאלוג המביך נחסך, ובמקומו מנת-על שאינה דורשת מילים. עדיף, לא?
אלעל משחק היטב עם ירקות - סינייה חציל בלאדי עם טחינה חמה, אספרגוס על הגריל עם איולי אנשובי וביצת עין, טורטליני בצל מקורמל וגבינת עזים עם חמאת יין אדום - מגביר למנות בשר חורפיות ומצוינות (סמאש בורגר בשר מפורק עם גבינת צ'דר בתוך בריוש, שיפוד פילה בקר עם תפוח אדמה מדורה או טרטר עז עם שום קונפי ואיולי הנסי) ופורס מניפה צמחונית מצוינת ששיאה ניוקי ברוטב חמאה לבנה שמופיע על כל אחד מהשולחנות, לפחות פעם אחת.
והוא חוגג גם במים. הטרטר והאויסטר ההם, נכון, אבל גם שרימפס בחמאת עגבניות וסשימי עם ויניגרט תפוז-טרגון, תמנון צלוי עם חמאת שאטה (94 שקלים) וצמד מילים PG-13 בדמות "שניצל דג" (88 שקלים), או לגמרי NC-17 כמו "צלחת דייגים" (92 שקלים) שמאחדת פסטה נגיסה, קרעי דג לבן ורוטב בויאבז שלא עושה עניין מעצמו לכדי שיר צרפתי-איטלקי שגם ישראלים שורקים.
המעטפת ההיא ממקודם? היא מהדקת את עצמה כמובן גם על התפריט, ומפזרת אנרגיה בפינות הנידחות ביותר של החוויה, אלה שמוזנחות בדרך כלל במקומותינו, בוודאי אם אלו נאלצו לצאת להפסקת עזה ממושכת כל כך.
וכך, השירות מצוין, ומתפקד כמעין הומאז' חכם לשכונה. כלומר, יותר טוב אבל לא נודניקי. גם הקוקטיילים שמתערבבים בבר הגדול והעגול משקיעים בשותים קצת יותר מהנורמה, והקינוחים משווים, ומעלים, מתכתבים עם הצרפתיות (עוגת קרפים מרירה-מתוקה שבין שכבותיה קרם פיסטוק ומסקרפונה, למשל), אבל במבטא ישראלי.
קאופטייל ואלעל מנהלים את כל האופרציה הזאת מנקודת המפגש המאולתרת שלהם. הראשון כאחראי הוספיטליטי, השני במטבח הפתוח, שלוש מדרגות למטה. מדובר בוועידת פסגה של מסעדנות נכונה לזמננו, ובכלל, ובשילוב הרמוני במידה של שני כוחות חזקים שהחליטו לא להתנגש, אלא להתמסר ולהתמגנט. טוב שכך.
זה פוגש אותך, וכל אחד מהנכנסים, כבר על ההתחלה, עם הגעת שתי צלוחיות מרק חמות לשולחן, במין וולקאם חינמי נטול גינונים שיודע שמה שכולם צריכים עכשיו קצת זה עיר מקלט - מהגשם, מהחדשות, מהחיים. אבל זה לא הג'סטה עצמה, כי אם ההקפדה עליה, הטמפרטורה שלה, הטעם (ארטישוק ירושלמי שמנתי) והקרוטונים (חמים ופריכים, לא מחכים מותשים לאף אחד). כמה פעמים זכיתם לקבל מחווה כזאת? וכמה מתוך הפעמים האלה התבררו כמחווה ריקה? פה הכול מלא, במיוחד הכוונות. הכול מלא, חוץ מהצלחת שחוזרת ריקה.
מסע האלונקות של לונל הסתיים. אפשר להתחיל ללכת.
לונל, אברבנאל 72, שכונת פלורנטין, תל אביב, 077-9800339