בשבוע שעבר התפרסם כאן מתכון לעוגת שוקולד שמן זית שלי. עד כאן, שום דבר לא חדש. למעשה, גם העוגה לא חדשה. היא הפציעה אי שם לפני שנה, בבלוג שלי, ומאז קטפה כמה מדליות, גביעים, סרטים נוצצים וכמו מדליסטית מפוקפקת, היא התיישבה על הפודיום מקום שלישי ומסרבת להתפנות, גם כן זאתי.
מה שחדש הוא שהמתכון התפרסם בוואלה! ומה אני אגיד לכם אנשים - לא משעמם. כמות הארס, מרמור כללי ונאצה לא הייתה מביישת שום מסדרון בביטוח לאומי. זה מרשים למען האמת. לעוגה. הבטיחו לנו שאנחנו מדורגים לא רע במדד האושר הבינלאומי אז מה קרה שעוגה עושה לא טוב? לא יושבת בעין, לא באה בטוב, לא יורדת בגרון, תקראו לזה איך שתרצו. עוגה. שמן זית, שוקולד, ביצים. זהו.
עכשיו, היא לא פליטת ריאלטי או פוליטקאי משופשף או ציצי בהפגנה. היא לא מקבלת משכורת, אין לה אבא ואמא ולא קוראים לה בני ברוכים. היא סתם עוגה סדוקה. הקיטונות שעוגת השוקולד-שמן זית האומללה שלי חטפה בראש. אני בכוונה מדברת בשמה, ולא בשמי, כי אני יודעת לעשות את ההפרדה בין עוגה לבן אדם.
בכל מקרה, היא חטפה. וואו, כמה שהיא חטפה. העוגה. קראו לה חביתה, האשימו אותה שהיא שקרנית, פתיינית, ריקנית ובאופן כללי די פאתטית. היא לא נעלבה, היא עוגה. אבל אני נעצבתי. נעצבתי, בשביל כל אלה שלא טעמו אותה, לא טרחו להכיר אותה, לא הזמינו אותה למסיבות ולא באו ליום הולדת שלה. שהיו להם מילים מהירות ואצבעות קלות.
אמרתי, שאם ככה מתנהגים לעוגה, איך מתנהגים לכלב של השכנים שנובח כל הזמן, לשכן שתפס להם את החניה, לזאתי שחתכה אותם בכביש ולילד, שהכדור עף לחצר שלהם. כי אולי הכלב הגיע מצער בעליי חיים אחרי התעללות, השכן מיהר לאישתו, שיולדת. אולי זאתי, שחתכה אותם בכביש, סתם לא יודעת לנהוג, והילד. הוא ילד. ואולי, אולי, אולי, העוגה טעימה.
אם הייתי חושבת שעוגה יכולה לנקות את התדר הייתי אופה לכם קונדיטוריה שלמה, אבל, יש לי תחושה, שהעוגה שלי היא לא בור שופכין. היא יותר מראה, וזה די מעציב. כי עוגה אפשר לזרוק אבל אנשים. פחות.