לפני מעט יותר מעשור החליט שחר אורן שנמאס לו להיות נהג אוטובוס. השעות הרבות על ההגה והשחיקה עשו את שלהן. הוא עזב הכול ופנה לכיוון המקצוע שכולנו חולמים עליו - "לעשות מה שאתה אוהב". במקרה שלו, זאת הייתה מעשנה ביתית.
לעמוד האינסטגרם הטעים של וואלה! אוכל
שחר לא אוהב להעיד על עצמו, אבל מקורביו מספרים כי Taste from the West, הממוקמת במושב עזריאל (מזרחית לכביש 4, באזור תל מונד), היא אחת מחלוצות האירוח הביתי בתחום המעשנות.
מדובר, למי שלא מכיר, בחוויה מיוחדת - מגיעים למתחם שנראה כמו החצר הביתית של פלוני אלמוני, חוויה שמרגישה די מביכה ברגעים הראשונים, מתיישבים סביב השולחן, ומתחילים במסיבת בשרים.
המקום פועל כמסעדה בשגרה פעם בשבוע, בימי חמישי ב-21:00. ביתר הימים הוא סגור לאירועים פרטיים. אם התרשמתם שמדובר בהכלאה מוזרה של חצי-עסק-חצי-בית, אתם לא טועים. זו אכן החצר של שחר ומלי רעייתו. עישון בשרים לוקח שעות ולעתים ימים, תלוי בסוג הבשר, ושחר החליט שבניגוד לקריירה הקודמת, לזו הוא לא ייתן לשחוק אותו, לכן הוא ארגן את הכול כך שיתאים לצרכיו - עבודה מהבית, לא בכל יום, לא בסופי שבוע.
הערב נפתח בקדימון של שחר. הוא עומד במרכז ומסביר במה מדובר. בין האורחים יש לא מעטים שכבר מכירים את השפיל הזה כמו שאתם מכירים את הנחיות הטיסה של הדיילים רגע לפני שהמטוס ממריא. הם יודעים מה הוא עומד להגיד ומכירים את השתלשלות האירועים שתבוא לאחר מכן.
שחר מספר על חמש מנות שיוגשו לשולחן. הראשונה היא שווארמה פרגית שנחתכת לתוך תבנית. כל אורח מגיע בתורו ולוקח צלחת. שלוש המנות הבאות - במקרה שלנו אלה היו חזה אווז, מנסף ואסאדו - ומנת הסיום ("אם תצליחו להגיע אליה", הזהיר) היא אונטריב, שאותה שוב לוקחים באיסוף עצמי.
המנות הקבועות היחידות בתפריט הן השווארמה והמנסף. הראשנה, הייתה טובה אמנם, אבל לא הלהיבה במיוחד. מבחינתי, שווארמה אמיתית עשויה מכבש או מעגל, ושווארמה מפרגית או הודו לעולם תזדקק לתיבול עז, שאפילו עם המרכיבים הנכונים לעולם לא ישתווה לסטנדרט.
המנסף, לעומת זאת, הוא אגדה. השילוב של האורז עם בשר הכבש פשוט מושלם. אם על השווארמה עוד ניתן להתווכח, המנסף הוא שלושה סימני קריאה עוד לפני שהסתיים המשפט, קרי הארוחה.
המשכנו לדחוס. Taste from the West
חזה האווז היה נהדר, והטבעות על הפרוסות העידו עוד לפני הביס שהוא נעשה במידת העישון הנכונה. כך גם האסאדו, בשר שבו אני תמיד חושד מחמת היותו שומני, לעתים מדי. הפעם הוא היה עשוי בהקפדה, ועל אף שכבר כמעט לא נותר מקום המשכנו לדחוס.
דווקא מנת האונטריב, אותו חץ שסביבו צוירה מטרת "נראה אתכם מגיעים אלי", הרגישה לבסוף כמו עוד מאותו דבר. קצת כמו האסאדו, רק פחות נימוחה והרמונית. עם זאת, ייתכן שיש חשיבות לסדר. הרי זה לא שהאונטריב לא היה עשוי היטב, כמו יתר המנות, הוא פשוט הגיע באמת בזמן שבו כבר אי אפשר היה להכניס כלום לפה (והכנסנו, בטח שהכנסנו).
בתווך הושחלה גם פלטת ירקות שורש צלויה היטב שהזכירה לנו, מחד, שירקות תופסים את המקום של הבשר, ומאידך, שכשזה טוב, וזה היה מצוין, שווה להקריב קצת.
בסיום הוגש קינוח - אבטיח שבצדו רוטב שוקולד, שילוב מעניין, וכאן יש לציין שכל הערב הזה מגיע עם באדווייזר ושתייה קלה חופשיים לחלוטין. אם תרצו יין, כי אחרי הכול הוא הולך מצוין עם בשר, תוכלו להזמין תמורת תשלום נוסף.
חוק מטבח די ידוע הוא שכמות מאפילה על איכות. ברוב מסעדות האכול כפי יכולתך זה נכון, אבל זה קורה גם משום שבמקומות כאלה התפריט נרחב ויש מקום להתפשר.
Taste from the West הוא לא מקום של בופה, אלא מתמחה בז'אנר מאוד מסוים של אוכל. במבחן המלאות התוצאה היא אותה תוצאה - לא יישאר לכם בבטן מקום לפירור. במבחן הטעם אין בכלל מקום להשוואה - מדובר בחוויית בשרים מהשורה הראשונה. גרף הכמות-איכות מצביע על מיצוב מאוד גבוה במקרה הזה.
התענוג הבשרי המתואר למעלה עולה 220 שקל לנפש, לא כולל שירות (ויש מקום לכך, למרות הסחבקיות ותחושת הביתיות). כישראלים טובים, עשינו את החישוב לפיו במסעדה רגילה היינו מגיעים לסכום הזה, עם כל התוספות והשתייה, אי שם בין המנה השנייה לשלישית. לפיכך, במדד ה-Value for Money סביר להניח שלא תקבלו תמורה כזאת ברוב המקומות בארץ.
אז למי מתאים האירוע? כפי שהבנתם, לקרניבורים אמיתיים, כאלה שרוצים לרדת בערב אחד על כמה מאות גרמים טובים של בשרים. ועדיין, למרות העונג הקולינרי, האוכל במקום אינו חזות הכול. מדובר בחוויה מסוג שונה לחלוטין, הכלאה בין בית למסעדה, בין העסקי לאישי, כזו שתמצאו בכפרים בחו"ל.
רק קחו בחשבון שמאחר שהמקום פתוח רק ביום חמישי, שתפוסת האורחים מצומצמת מאוד עקב הנחיות התו הירוק ושרוב הלקוחות קבועים, כדאי לבצע את ההזמנה מוקדם ככל האפשר. אם יהיה לכם מזל, גם תשיגו מקום. רק אל תבנו על להגיע רעבים למנה האחרונה.